פרוייקט השיכון הציבורי בישראל שהחל בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, יצר סביבות מגורים בעלי מאפיינים אסתטיים ופונקציונליים ייחודיים. קנה המידה העצום של הפרוייקט ותפוצתו בכל רחבי הארץ הפכו במהלך השנים את המאפיינים הללו לחלק מהנוף הארכיטקטוני והחברתי של ישראל, עד כי איננו מבחינים בהם עוד: מבטנו רגיל אליהם כמו לבבואתנו במראה.
שכונות השיכון הציבורי מורכבות מיחידות אלמנטריות סטנדרטיות, המשוכפלות במרחב, ומתארגנות לטיפולוגיות שונות: מרכזניות, ליניאריות, רשתיות, ועוד. יחידות אלו, הבלוקים, מקבצות באובייקט ארכיטקטוני אחד דירות מגורים רבות באופן שיטתי ומודולרי ומהוות את אבני היסוד של המרקם העירוני המודרני.
בלוק המגורים, למרות היותו אובייקט מובחן, איננו עומד בפני עצמו: הוא דוגמה של טיפוס, הוא נגזר מתוך סדרה ומגדיר אותה. הבלוק הוא חלק מפרוגרמה רחבה ומקונספציה עיצובית אוניברסלית: הוא משטח כל מיוחדות סביבתית, חברתית או תרבותית .
הבלוק הוא הביטוי המובהק של האסכולה המדעית בארכיטקטורה, זו הרואה את הדיסיפלינה כשיטה ממושמעת של מומחים לארגון החיים המודרניים. הוא נוצר כמכשיר לחינוך של החברה הבורגנית לערכים קולקטיביים של שוויון ושיתוף דרך פרקטיקות יומיומיות.
כ-60 שנה עברו מאז שיאו של הפרוייקט הישראלי ועד ימינו. צורתו המקורית של הבלוק, המושתתת על עיקרי האדריכלות הבינלאומית של תחילת המאה ה-20 ,עברה תהפוכות וטלטלות. מסביבנו ערים ושכונות של בניינים מגובבים, מטולאים, מעוותים. סביבות כאוטיות המשקפות לכאורה את כשלון האידיאולוגיה שכוננה אותם.
בעבודה זו, באמצעות כלים סמיולוגיים, אנסה לענות על השאלות: על מה מעידים הסימנים של שינוי הבלוק על ידי דייריו? איזו משמעות יש לצורות החדשות המתפתחות על מעטפתו בהקשר של המושג הבסיסי של כל מבנה מגורים: הביתיות.