יואב מאירי | אדריכלים

עשור באדריכלות: עסקים כרגיל

יום חמישי 07 בינואר 2010 03:00 מאת: אסתר זנדברג

עשור אחד הפריד בין הלהבות שאחזו במגדלי התאומים לבין הזיקוקים שחגגו את חנוכת גורד השחקים הגבוה בעולם. ובינתיים בישראל, גדר ההפרדה היתה לפרויקט האדריכלי הגדול של ימינו

עשור באדריכלות הוא תמיד העשור הקודם, שבו התקבלו למעשה ההחלטות. זהו מקצוע אטי. עד שנבנה בניין. עד שתוכנית מקבלת אישור. גם אם נדמה שדברים קרו בן רגע, וללא שום תכנון מראש. כך שכל סיכום של מה שקרה וקורה לנגד העיניים הוא החלטה שרירותית ותלויה במצב הרוח, שתנסה לקלוע לרוח הזמן. הסיכום היה יכול להיות אחר: הרחבות בקיבוצים ובמושבים, כביש חוצה ישראל, הכבישים והמחלפים, הרחובות העירוניים שלא נבנו כי כבר אי אפשר ליצור היום רחוב אלא רק מתחמים ומבננים ושכונות תחומות, העיר הערבית החדשה שלא נבנתה, גשר קלטרווה בירושלים, מגדלי פאר בתל אביב, וכל אותם סימנים במרחב ששינו את פני הארץ.

ברוח הזאת, הפרויקט האדריכלי של העשור, שהותיר כל מתמודד אחר על התואר הרחק מאחור, הוא גדר ההפרדה. אף שלא תוכננה על ידי אדריכלים, הגדר היא פרויקט אדריכלי לכל דבר, חלומה הרטוב של האדריכלות. יותר מכל מבנה אחר הגדר מממשת את הגדרת האדריכלות כהמשכה של הפוליטיקה במונחים מרחביים, ומייצגת נאמנה את שיתוף הפעולה ההדוק של האדריכלות עם השלטון והכוח. כמו כל פרויקט אדריכלי "גדול", היא מעדיפה את הפתרון החזק והחותך על פני אופציות "חלשות" של פיוס.

הגדר מוציאה לאור את מאווייה הכמוסים באמת של האדריכלות, אלה שהיא לעולם לא תודה בהם בגלוי: להטביע חותם בל יימחה על המציאות, להיות נראית ונוכחת, לשנות סדרי עולם, לייצר איקונות שייחרטו בתודעה וייקלטו בעין המצלמה. ואין פרויקט פוטוגני יותר מגדר ההפרדה, עם כל הזוועה שבדבר. הגדר היא הפרויקט הגדול בארץ. אורכה 400 קילומטר (ולבסוף יהיה 800 קילומטר) ורוחבה לאורך "מכשול קו התפר" נע בין 60 ל-240 מטר של רצועה סטרילית. אי אפשר לחלום על חותם גדול מזה.

המחיר האקולוגי שפרויקט הגדר גובה הוא כבד וכמעט בלתי הפיך. המחיר האנושי שמשלמת אוכלוסייה של מאות אלפי פלסטינים הוא בלתי נסבל. אבל תגי מחיר לא מטרידים במיוחד את מנוחתה של הארכיטקטורה. לא רק בנוגע לגדר אלא גם בפרויקטים אזרחייםיותר כמו התחנה המרכזית החדשה בתל אביב שהפכה אזור שלם לאזור אסון סביבתי, או האיצטדיון האולימפי בבייג''''ין, "קן הציפור" שלצורך הקמתו סולקו אלפי בני אדם ממקומם ובתיהם נהרסו. אגדה אורבנית עתיקה מספרת על סטודנטים לאדריכלות שהתבקשו לתכנן צינור להולכת דם, ולא התעניינו לדעת לשם מה

ההפרדה לא נעצרה בעשור החולף בגדר ההפרדה אלא חילחלה שנה אחרי שנה ללבה של המדינה באינספור הפרדות, הסתגרויות ותיחומים מבחירה או מאונס. הפרדה על בסיס לאומי, אתני ומעמדי נהפכה לעיקרון התכנוני המעצב את דמותו של המרחב הישראלי כמרחב של הסתגרות ושל פחד. ממחסום העפר בין יישוב האלפיון היהודי קיסריה לבין היישוב הערבי העני ג''''סר א-זרקה, מה"קירות האקוסטיים" המפרידים בין שכונות יהודיות לערביות בלוד ועד החומות הנראות והבלתי נראות המקיפות שכונות מגורי יוקרה ברחבי הארץ.

מאחורי ההפרדה - וגדר ההפרדה - עומדים טיעונים רציונליים כבדי משקל. אבל לא פחות מכך היא מייצרת את החרדות שמהן היא לכאורה מבקשת להתגונן, וחוסמת את הדרך לפתרונות אמת. בעשור האחרון של נסיגה בתהליך השלום ושל התקדמות ענק בתהליך ההפרטה, ההפרדה משגשגת מאי פעם (ואף תועדה כהלכה בתערוכה "הפרדה: הפוליטיקה של המרחב בישראל", שאצרו האדריכלים שלי כהן וחיים כהן והוצגה בגלריה בבית האדריכל ביפו ב-2005, ובספר שערכו השניים

השתקת העשור

העשור החולף, כמו קודמיו, היה עשור של הפרדה הרמטית בשיח האדריכלי בישראל בין מקצוענות "נקייה" לבין פוליטיקה "מלוכלכת" ושל התבצרות ב"אדריכלות נטו". אלא שבעשור זה הגיעה ההכחשה לשיאה, בצנזורה שהטילה עמותת האדריכלים על התערוכה "כיבוש אזרחי" שאצרו האדריכלים איל ויצמן ורפי סגל ומנעה את הצגתה בכנס אדריכלות בינלאומי בברלין ב-2002. התערוכה שלא הוצגה חשפה לראשונה בלי כחל ושרק את פניה הפוליטיים של האדריכלות בישראל ואת חלקה במנגנון הכיבוש וההתנחלות. קהילת האדריכלים לא רצתה ועדיין לא רוצה לשמוע, ובחרה להשתיק את השליח. ההשתקה של העשור.

התערוכה התבססה ברובה על מחקר של ויצמן באדריכלות של כיבוש, מחקר שפורסם מעל במות רבות ברחבי העולם והפך את ויצמן לסלבריטי של הפוליטיקה של הארכיטקטורה. שיח מקביל לא חדר למיינסטרים של קהילת האדריכלים, אבל עקבותיו לא נמחו גם בעידן החדש של רפיסות הביקורת. עכשיו אין עוד את הלוקסוס לומר "לא ידענו ולא שמענו ולא ראינו". הקטלוג שעיצב טרטקובר לתערוכה, ובו מאמרים וצילומים נוקבים, השלים את התמונה במיטב המסורת של גרפיקת מחאה בועטת ומדממת, הקטלוג של העשור

תערוכת העשור

תערוכת האדריכלות "הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות, 1948-1973" שאצר האדריכל צבי אפרת במוזיאון תל אביב לאמנות באוקטובר 2000, פתחה את העשור החולף בקול תרועה. לא היתה תערוכה כמוה, שרשמה פרק מפואר בהיסטוריה של התרבות המקומית ונצרבה בזיכרון ובלבבות. התערוכה תיארה והציגה להפליא את מפעל התכנון והבנייה הישראלי בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה והוציאה מהשיכחה לאור היום את אדריכלות התקופה ואת יוצריה, את אדריכלי השיכונים והבטון החשוף, את מבני ההסתדרות, בנייני הלאום והממלכה והתכנון הארצי. אבל היא היתה יותר מכל אלה גם יחד.

התערוכה שיחררה מטען רדום של רגשות בין בני דור אדריכלי המדינה שרבים בהם כמעט שנשכחו מלב, ודיברה גם ללב בני דור צעיר של אדריכלים. היא הפגישה בפועל בין הדורות, עוררה התרגשות ומחלוקת, התלהבות וטענות ומענות, והבטחה לצדק פואטי. הישגה הגדול של התערוכה הוא ביסוד שהניחה לשורה נמשכת והולכת של מחקרים היסטוריים וביקורתיים של המרחב הישראלי, ובכך שמיתגה את אדריכלות התקופה כ"אדריכלות הפרויקט הישראלי", כפי שאדריכלות הסגנון הבינלאומי לפניה מותגה כאדריכלות ה"באוהאוס" או "האדריכלות הלבנה".

לא פחות מכך התערוכה עוררה פרץ של נוסטלגיה לאדריכלות שנתפשה במשך זמן ממושך כנטולת תכונות ואפרורית והיתה מושא לביקורת חברתית נוקבת. אדריכלות התקופה מצאה עצמה כמעט בן יום כטרנד אופנתי - במקביל למגמות וטרנדים דומים בעולם - כבון טון למביני עניין, וכתשובה ה"אפורה" ההולמת לאדריכלות ה"לבנה" שעשתה את אותו מסלול בעשורים הקודמים.

קטלוג התערוכה המונומנטלי שיצא לאור ב-2004 נהפך ספר הכרחי לחוקרים ושוחרי אדריכלות. שני כרכיו שעוצבו כשני בלוקי בטון אפורים והחזיקו כאלף עמודים היו לאיקונה אדריכלית בזכות עצמם. בקוצר ראות משווע הספר לא תורגם לאנגלית, ונותר ספון במרחב השפה העברית בלבד. הספר שינה את פניו של מדף ספרי האדריכלות הישראלית, לצד ספרו של האדריכל שרון רוטברד "עיר לבנה, עיר שחורה" מ-2005, שחשף את צדדיה האפלים של האדריכלות הלבנה, יצר שיח ציבורי חדש ומותג חדש. פתאום הכל נחלק ללבנה ושחורה

העשור החולף היה עשור פורה למדף הספרים האדריכלי, שנפרד מעידן אלבומי הניצחון המלוקקים ומתמלא בספרות עיון מחקרית-ביקורתית בעיבוד פופולרי ובעיצוב גרפי מוקפד, המשווה אלגנטיות מו"לית גם למסר הביקורתי ביותר. המדף עוסק באינטסיביות אובססיבית במרחב הישראלי בהיבטים שבין אדריכלות, פוליטיקה וחברה, ולא משאיר אבן על אבן - מתופעת ההפרדה דרך צורות מגורים ועד העיר הישראלית מהי. ביוגרפיה עסיסית ופולשנית של אדריכל ישראלי כלשהו לא נראית עדיין באופק

מרפסת העשור

תערוכת "הפרויקט הישראלי" עם תצלומי הווינטג'''' היפהפיים בשחור-לבן של אדריכלות דור המדינה - הקבורה כיום ברובה מאחורי שכבות של הזנחה ועוינות - עוררה געגועים למידת האיפוק והנזירות שאיפיינו אז את החברה הישראלית ואת ייצוגה האדריכלי, וחיזקה עוד יותר את המיאוס מאדריכלות הזמן הזה, הרעשנית וגסת הרוח. בולמוס המרפסות הדו-קומתיות המזוגזגות (שאי אפשר לסגור אותן) הוא המראה מול פניה. את הנזק גרמה בשנות ה-90 תקנה קטנה אחת בחוק התכנון והבנייה, שהבשיל לפיאסקו של ממש. רגע לפני תום העשור, תקווה חדשה עומדת בפתח.

תקנה קטנה חדשה שנכנסה לתוקפה לפני כשנה ומתקנת את התקנה הקודמת, מאפשרת לחזור לדגם המרפסות החד-קומתיות ה"חופפות", זו מעל זו, ועשויה לשים קץ לחרפה. אמנם המרפסת החופפת יכולה להתגלות כפרצה הקוראת לעוד סבב של סגירת מרפסות כמו בימי הזוהר של התופעה בשנות ה-60. אבל אחרי עשור של בכחנליית מרפסות פתוחות אך מרצדות, גם מרפסת סגורה בתריסי פלסטיק (ששעתם הגדולה עוד תגיע) אבל שטוחה וחופפת, היא הבטחה לשפיות אורבנית נסבלת. את החצי-חדר לילד תמיד יהיה אפשר להסב בחזרה למרפסת עם נוף. ימים יגידו אם זאת
 תהיה תקנת העשור

ירוקת העשור

עם או בלי מרפסת, ענף הבנייה הוא מגורמי הזיהום הגדולים והתורמים העיקריים למשברי הסביבה, שהמודעות להם עשתה בעשור החולף קפיצת מדרגה קריטית. לישראל עשו עלייה בעשור החולף מונחים כמו אדריכלות ירוקה, תכנון בר קיימא, פיתוח חכם, שטחים חומים, מחזור בנייה והשבת מים, תקני איכות סביבה - או במלה אחת "קיימות" - שהחלו להיטמע במילוני התכנון ובשפת הדיבור המקצועי. בעשור החולף עשתה האדריכלות הירוקה צעד נוסף במעבר המהותי והתדמיתי מעידן ניו-אייג''''י של בנייה בבוץ וקש לעידן ההיי-טק והתאים הפוטו-וולטאיים לייצור חשמל, ומתחום שמזוהה בעיקרו עם אדריכלים תמהונים-משהו במדבריות הנגב או אריזונה, לכוכבי-על אורבניים מתוחכמים.

הבאזז שיצרה סביבה הקיימות לא תורגם עם זאת בעשור החולף לתפישה ביקורתית רדיקלית בתחום הבנייה, שתטיף לצמצום הבנייה שלא לצורך ותעשה הבדל, ונותרה בעיקרה כעלה תאנה ירוק בלבד. ההתיירקות - גרין ווש - נחשפה בסמינר הבינלאומי לאדריכלות של קרן רוטשילד בינואר 2008, שבו הוצגה שורת פטנטים וטריקים ירוקים - בבנייה שברובה היתה מיותרת מלכתחילה. את ההתיירקות בגרסתה המקומית מייצגת ומסמלת התוכנית להקמת בניין חדש ו"ירוק" לבית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב, שאין בו כל צורך חיוני. קרמיט הצפרדע אמר את זה יפה,
"לא קל להיות ירוק".

אדריכלות העשור

בעשור החולף, הראשון ב"עידן כדור הארץ", עשתה אדריכלות הנוף בישראל, הנוגעת באופן הבלתי אמצעי ביותר במרחב ובקרקע, קפיצת מדרגה בחשיבותה ובמעמדה, הקפיצה המרשימה של העשור (במיוחד בהשוואה לאדריכלות הכבדה והמקרטעת). במקום מצטופף, מתעייר ומתייבש כישראל, אדריכלות הנוף של הדור הבא תעסוק פחות בעיצוב ויותר בפיתוח חכם, ותצטרך להוכיח שכדי להיות "ירוק" לא די להיות ירוק. תפנית - פוסט ציונית אולי - בתפישת המקצוע באה לביטוי, אולי סמלי בלבד, בביאנלה הראשונה לאדריכלות הנוף העירונישאצרו אדריכליות הנוף תמר דראל-פוספלד ויעל מוריה וחוקרת התרבות סיגל בר ניר והתקיימה באפריל 2008 בבת ים. הביאנלה עסקה ב"טבע העירוני" - מונח שבעשור החולף כבר לא נשמע כסתירה פנימית. בת ים עצמה סומנה בעשור החולף כעיר "הבאה", תקווה שאיבדה דרך במצב העניינים המוניציפלי כרגע

.

תקוות העשור

בשבת האחרונה בשש לפנות ערב, הספרייה הציבורית לקהילות מהגרים בגן לוינסקי בדרום תל אביב היתה מוארת ומזמינה. ספרנים מתנדבים
שירתו קהל של מהגרי עבודה ופליטים מתושבי האזור. ילדים החליפו ספרים והשתובבו ברחבה שבין המדפים ששימשה להם כן ציור. הסוריאליזם האופטימי הזה הוא פרי יוזמה של עמותת ארטים המקדמת פרויקטים חינוכיים וקהילתיים, והאדריכל יואב מאירי שעיצב את הספרייה - מתקן קל ממתכת ועץ הצמוד למקלט ציבורי ובו שני ארונות ספרים המתוכננים בחכמה ובפשטות מוקפדת, למבוגרים ולילדים.

הספרייה פתוחה בסופי שבוע, ומפעילים אותה 70 מתנדבים בני לאומים וגילים שונים, ספרנים פעילים ופנסיונרים. נערכות בה פעילויות נוספות, הקראת ספרים ומשחקייה ומתוכננות הופעות מוסיקליות. הספרייה מקבלת תמיכה עירונית והובטח סיוע של משרד התרבות, שיאפשר לה המשך פעילות והרחבה. הספרייה תוכננה בשיאה של עונת הציד של יחידות עו"ז במשרד הפנים ונחנכה באוקטובר 2009, פרויקט אדריכלי "קטן", אופטימי ומלא כוונות טובות שמובילות למקום הנכון, שבאקורד מרגש לסיום העשור החזיר לאדריכלות את כבודה האבוד כשליחת הציבור

.

העשור העולמי

העשור החולף בזירה האדריכלית הבינלאומית התחיל פעמיים. פעם אחת ב-1997, עם חנוכתו של מוזיאון גוגנהיים של פרנק גרי בבילבאו, שהיה
יריית פתיחה לעשור ה"וואו" וההייפ האדריכלי שלא היה לו תקדים, העשור של אדריכלות הראווה והבועה - הבלוב - ושל בועת האדריכלות שהתנפחה לממדים בולמיים ולעלויות דמיוניות, העשור של כוכבי העל המתחרים זה בזה עד כמה אפשר להדהים ובאיזו רטוריקה אפשר להסוות את השיגעון.

התחלה שנייה לעשור היתה ב-11 בספטמבר 2001, במתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי בניו יורק וקריסת מגדלי התאומים שהכתה את המערב בהלם. לרגע היה נדמה שלא רק התאומים קרסו אלא קץ הארכיטקטורה הגיע. אבל עם חנוכתו בימים הראשונים של העשור הנוכחי של גורד השחקים הגבוה בעולם בדובאי, התחוור שהעסקים נמשכים כמעט כרגיל והמרוץ הילדותי כל כך אחרי הכי גדול והכי גבוה לא עבר מהעולם, אלא רק עבר למגרש אחר. התצלומים של מגדל דובאי שריצדו על המרקע אפופים בלהבות זיקוקין די נור לא היו יכולים שלא להזכיר את התצלומים ההם של מגדלי התאומים המתמוטטים שהתחילו את העשור, ולצרוב שוב את התודעה לקראת עשור חדש ונועז שסופו מי ישורנו.