אופטימיות להשאלה
ספרייה ציבורית שמוקמת בימים אלו לרווחתם של בני הקהילות הזרות בתל אביב, הצליחה לגרום לאנשי מקצוע ואפילו לגופים ממסדיים לפתוח את לבם
מאת: אסתר זנדברג
יום חמישי 30 ביולי 2009
בשיא עונת הציד של יחידות עו"ז במשרד הפנים מוקמת בגן לוינסקי בשכונת נוה שאנן בתל אביב ספרייה ציבורית רב-תרבותית ורב-לשונית לבני הקהילות הזרות בעיר. הספרייה תיפתח בספטמבר ומיועדת לאוכלוסייה שהחברה הישראלית אינה פותחת לפניה בדרך כלל את שעריה, ובמצבה הנרדף היא אינה מתקשרת לקריאת ספרים - עוד סטריאוטיפ שמקימי הספרייה מבקשים להפריך.
הספרייה היא יוזמה של עמותת "ארטים - צוות אמנות בינתחומי" הפועלת בהתנדבות לקידום יוזמות של אמנים ופרויקטים קהילתיים וחינוכיים. בצוות חברים האמנים הדס עפרת, רומי אחיטוב ומרית בן ישראל, האוצרת טלי תמיר והאדריכל יואב מאירי שתיכנן ועיצב את הספרייה. לפרויקט שהמלה "אופטימי" צרה מלהכיל את כוונותיו הטובות, שותפים גם גורמים ממסדיים, מרכז הסיוע העירוני "מסיל"ה", מנהלת שנת המאה ומפעל הפיס.
מאירי, אדריכל ופעיל חברתי, מקדם בברכה את המעורבות הממסדית ביוזמה, ובכלל זה של עיריית תל אביב "שעוזרת לנו מאוד". פעילות כזאת לא צריכה להיות מחתרתית, אומר מאירי, "אלא להתקיים בגלוי לאור היום ולקבל הכרה". עצם הרעיון פתח לבבות אצל אנשים מלב המיינסטרים הישראלי שביום-יום אינם מעורבים בפעילות התנדבותית. אנשי מקצוע ובעלי מלאכה שבונים את הספרייה הורידו מחירים. עובדים במשרד החוץ עזרו בהשגת ספרים והבאתם מחו"ל, ומעבר לכל דבר אחר הנקשר לנושא, זהו רעיון "שמנטרל אגרסיות. אולי אני נאיווי", אומר מאירי, "אבל אני מאמין שכשהאנשים האלה יגיעו להחליף ספרים בספרייה, לא יצודו אותם. הכרתי בשכונה הרבה שוטרים, כמו שאני מכיר את אלה שאחריהם רודפים. אני יודע שאף אחד לא נולד מפלצת
ספריית לוינסקי" אינה בדיוק מבנה אלא מתקן קל מתוכנן בפשטות אך בהקפדה. הספרייה כוללת שני ארונות ספרים ממתכת ועץ - ארון לספריית מבוגרים וארון לספריית ילדים. הארונות, שבנייתם מסתיימת בימים אלה, יותקנו בצמוד לקירות של מקלט ציבורי קיים בגן, משני צדיה של רחבה מרוצפת שתשמש "חדר עיון פתוח" - וצריך להיות שם כדי להשתכנע שאלה לא מלים ריקות מתוכן.
הרחבה תהיה מיועדת לעיון ולקריאה ויתאפשרו בה מפגשים חברתיים ו"אירועים ספונטניים", עד כמה שאלה יכולים להיות פחות נעימים מאלה שמאירי מאמין שיהיו. "המרחב הציבורי שלנו יהיה הגן כולו", הוא אומר באופטימיות חסרת תקנה, שמספיקה גם למחשבות על הקמת מועדון קריאה למבוגרים ושעת סיפור לילדים, כי "כאשר אנחנו מציעים ספרייה, אנחנו מציעים חברה, אנחנו מציעים עולם
".
אין שם ציבור
מאירי ואשתו האדריכלית ד"ר טלי חתוקה מתגוררים זה שנים בנוה שאנן, "ואני לא מרגיש שאני גר בלב של איזו מאפליה". בנוסף לעיסוקו המעשי כאדריכל, מאירי עוסק בפרויקטים קהילתיים בשיתוף תושבי השכונה. רבים מהם "אנשים בדרגות שונות של אזרחות" - מהגרי עבודה, תושבים ארעיים תלויי רישיון עבודה, שוהים לא חוקיים, פליטים.
למאירי התברר שבשכונה אין ספרייה ציבורית מפני שבאופן רשמי "אין ציבור בנוה שאנן", כפי שהובהר לו מפי ספרנים עירוניים שאתם שוחח. "אנחנו רואים את הזכות לספר של אדם באשר הוא אדם כזכות בסיסית", הוא אומר, "והיה לנו ברור שצריכה להיות כאן ספרייה בשפות האם שלהם כמרכיב זהות ראשוני".
נציגי הקהילות הזרות נענו ליוזמה. יחד אתם התגבשה רשימת ספרים מועדפים בנושאים שונים. מהגרים מדרום אמריקה למשל, ביקשו ספרי עיון על ישראל כדי להכיר את המקום. הספרייה מכילה כ-2,500 ספאסתר רים בשלל שפות - נפאלית, תאית, הינדית, סינית (מנדרינית) טגאלו (פיליפינית), אנגלית, ערבית, צרפתית, רומנית, ספרדית ועברית. הספרים נאספו ממקורות רבים ונתרמו על ידי גורמים שונים. ישראלי בעל מפעל בתאילנד שלח משם ספרים. בעל חנות לספרים בספרדית בתל אביב יצר קשר עם קוראים שתרמו ספרים. עובדי שגרירות סייעו בהבאת ספרים מעבר לים באמצעות מהגרי עבודה.
הספרייה תהיה ממוחשבת ותקוטלג הן בשיטה מקובלת והן על פי "קריטריונים רגשיים". כל ספר יסומן בהתאם לחוות הדעת של הקוראים לשבע קטגוריות כמו מעניין, מרגש או מדכא, ויקבל קוד צבע על פי הרגש. בקריאות הבאות יסומנו תגובות הקוראים ברצועות צבע נוספות ובכך תונצח גם "ההיסטוריה של תגובות הקוראים". לספרייה יהיה אתר אינטרנט שיושק עם פתיחתה
אבל אנחנו בשלנו
מיקומה של הספרייה בדרום תל אביב הוא מובן מאליו, שם מתרכזות מרבית הקהילות הזרות בעיר, "והיה חשוב לנו שהספרייה תבוא אל האנשים ולא שהם יצטרכו לבוא לספרייה במקום אחר". אף על פי שלמקימי הספרייה הוצעו כמה מבנים קיימים לשימושה, הם בחרו להציב אותה בגן פתוח. הבחירה היא מכוונת ומנומקת. גן לוינסקי הוא הלב החברתי של שכונת נוה שאנן, ובעצם של כלל מהגרי העבודה החיים בישראל. מיקומה של הספרייה במקום הפתוח שבו הם נפגשים מעניק לה נוכחות משלה, שאינה מסתתרת בין קירות ומאפשר גישה בלתי אמצעית לספרים לקהלים השונים.
"היה חשוב לנו שלא תהיה לספרייה דלת ושלא יהיה שומר, שלא יבדקו אותם בכניסה ולא ישאלו שאלות. מספיק דלתות נסגרות מאחוריהם. חשוב שתהיה לפחות תחושה שכאן אין פיקוח ושהם חופשיים". מנויי הספרייה יצוידו בכרטיס חבר ויפקידו פיקדון. מאירי מביא בחשבון "בלאי גדול יותר" בספרייה בהשוואה לספריות "רגילות", אבל זהו סיכון כדאי.
את הספרייה יפעילו בשלב הראשון חברים בעמותת ארטים ומתנדבים אחרים. השאיפה היא שיהיה גוף שיקח על עצמו את ניהול הספרייה באופן שוטף, אומר מאירי. התפעול חסכוני בכוח אדם ובמשאבי תחזוקה. העמותה כבר היתה בקשר עם כמה גופים שהסכימו לקחת חלק בפרויקט, אבל נסוגו בגלל המשבר כלכלי. גם הגירוש המסיווי של מהגרי עבודה ופליטים לא מקל על היוזמה בלשון המעטה, "אבל אנחנו בשלנו". הספרייה תהיה פתוחה בסופי שבוע. בימי חול היא תיעטף בשבכת מתכת אך היא תמשיך להיות מוארת (בחשמל מושאל) ושקופה ו"תחדיר את הממד התרבותי-ספרותי לחיי הפנאי של תושבי השכונה והעיר".
על פי אומדנים סטטיסטיים, אוכלוסיית הזרים בישראל מונה כ-400 אלף איש, שני שליש מהם הם מהגרי עבודה ללא רישיון. גן לוינסקי, שבו מתרכזים רבים מבני הקהילות הזרות בתל אביב, עבר לאחרונה שיפוץ מקיף. הוא נאה, מרווח ומטופל ומביקור חטוף בו אפשר לרגע לשגות באשליות על עולם שכולו טוב שבו יש מקום לחלומות ורודים כמו הספרייה הציבורית. האם ספרייה קטנה ויפה אחת - והאם הניסיון לחלץ את האדריכלות מעצמה ומהוויתה - יכולים להציל את העולם? מאירי לא שוגה באשליות ומאמין שעד שייכון עולם אידיאלי, המחויבות המוסרית היא לעשות מה שאפשר בלי לחכות לאחרית הימים, "לחיות ''את'' המצב ולא לחיות ''אתו''".