פרויקט ארגמן
הקדמה
נסענו שלושה ליבנה ביום קיץ חם: טלי, אביה ישראל ואני. התכנית הייתה להיפגש עם שמעון קליר, הבעלים של ארגמן לשעבר, ולסייר במפעל. אחרי התיאורים והסיפורים ששמעתי מטלי במשך השנים, ולאור הידיעה שמתכנן המפעל הוא אדריכל רם כרמי, הייתי סקרן מאוד.
יצאנו מהכביש הראשי לאשדוד במחלף יבנה, עלינו לגשר ופנינו מזרחה, שוב פנייה שמאלה אחרי תחנת הדלק, ודרך ביתן הש"ג לתוך המתחם המגודר. שמעון כבר היה שם, ממתין לנו בצל בניין המנהלה.
מפעל ארגמן היה ריק, נטוש. עברנו במהירות דרך חדרי ההלבשה המנותצים, המשרדים השוממים וחדרי האוכל בדרכנו אל אגפי הייצור. בקצה גשר הפלדה המחבר בין בניין המנהלה לסככות הייצור פתחנו דלת ברזל רגילה למראה, ועולם נגלה. חללים עצומים נפרשו לפנינו עירומים, חבוטים, חמורי סבר. מכלי אוויר ואור, שלדי בטון, ברזל וזכוכית. שוטטנו באגפים השונים במשך שעות, הולכים על משטחי בטון פצועים, בסבך יערות של עמודים, דרך מעברים מרחפים; מעלינו תלויים חלונות שטופים באור רך ומנוקבים במאווררים חלודים. הגילויים באו בזה אחר זה: נופים סגריריים, אינסופיים, דוממים. עולם פנימי, צונן, מוגן מהחום ומהבוהק הלוהטים בחוץ, בעל היגיון מרחבי מובהק. במהלך הסיור שמעון וישראל שוחחו ביניהם, קולותיהם מהדהדים בחלל, מעלים זיכרונות של חוויות ודמויות שלא הכרתי. הם היו במקום אחר ודיברו בזמן עבר. אני הייתי בחלל הממשי, הקונקרטי, המום מהחוויה החושית של מראות וצלילים וצבעים וריחות.
שנים אחרי אותו יום פנתה אליי טלי והציעה לי להשתתף בפרויקט ארגמן. בהתלבטויותיי היה ברור לי שהעניין שלי הוא בהווה של בניין מפעל ארגמן ובעתידו. לא בעברו.
לאחר שהחלטתי להשתתף בפרויקט חזרתי למפעל. הפעם לבד. "לא צריך לתאם", אמר לי ישראל, "פשוט תיכנס". בזמן שחלף מאז הביקור הקודם מפעל ארגמן חולק והושכר לעשרות ומאות יחידות של בתי מלאכה, מחסנים, משרדים ושימושים שונים ומשונים. הסדר והשקט שאפיינו את הרושם מביקורי הקודם התחלפו בגיבוב אקלקטי של משאיות, סחורות, שלטי פרסומת, גינות מאולתרות, מבני פח ופלסטיק ארעיים, מזנונים של אוכל מהיר – ורעש. הרבה רעש. חזרתי מיבנה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היה משהו אמיתי וחי בסביבה שהשתלטה על המתחם, תחושה של חיוניות תוססת. מצד שני, זה היה מיצג של רעיון שנכשל, של התפרקות ערכים שעדיין האמנתי כי יש להם תוקף; סביבה זמנית בתקופת הביניים שבין סגירת המפעל לבין הריסת המבנה ובניית מגדלי משרדים במקומו.
בפרויקט ארגמן בחרתי לשמור על ייעודו של מתחם ארגמן (גם) כמפעל תעשייה; להימנע מהאפשרויות המפתות להסב אותו לייעודים אופנתיים יותר כגון תעסוקה, מסחר או פנאי. הושפעתי מרעיונותיו של התעשיין סטף ורטהיימר, שרואה בהזנחתה של התעשייה המסורתית על ידי המדינה מחדל חברתי וכלכלי חמור ובכייה לדורות. לטענתו של ורטהיימר, הפניית העורף לתעשיות המסורתיות בהיבטים של חינוך, פיתוח תשתיות ועידוד יזמות מביאה להדרתן של אוכלוסיות גדולות שאינן מתאימות לשדה הטכנולוגיה המתקדמת, או אינן מעוניינות בו, מהאפשרות להתפרנס בכבוד ולהיות גורמים מועילים ומשמעותיים בחברה.
בביקורי באזורי תעשייה ברחבי הארץ כחלק מתהליך המחקר המקדים לפרויקט, הופתעתי מהדלות הארכיטקטונית של הסביבות ושל הבניינים. מבנים חסרי השראה ומעוף, שלדים של פלדה העומדים במרחב על פי הגיון תחבורתי, מחופים בפאנלים מתועשים. מעטפות סגורות עצומות, שבתוכן נדחסים פסי הייצור, חדרי השירותים והמשרדים, מחסנים ומערכות טכניות בצפיפות מאולתרת ומחניקה. ראיתי קבוצות של פועלים עומדים לצד הדרך,נשענים על גדרות המפעלים ומעשנים סיגריה חטופה בישימון הסובב. חניתי בחניון ענק ריק ולוהט בשמש הקופחת.
חשבתי על פרויקט ארגמן כהזדמנות להחזיר את תחום התעשייה לשיח האדריכלי, שעסוק בעיקר במוזיאונים ובמגדלים.
אחת השאלות הראשוניות בפרויקט הייתה האם להשאיר את בניין המפעל הקיים כבסיס לבנייה מחודשת או להרוס אותו ולבנות את האתר מחדש. אמנם השאלה היא בעלת אופי כלכלי מובהק, אך גם נוגעת בסוגיה אדריכלית מודרנית, שעניינה המתח בין אסטרטגיית ה"טבולה ראסה", המרחב הריק, לבין זו המחפשת את ה"גֶניוּס לוֹקי", רוח המקום. מעבר להיותו של המפעל בניין בעל איכויות אדריכליות יוצאות דופן, ראיתי במבנה של סככות הבטון הזדמנות לייצר מורכבות רב-שכבתית לא רק בפרוגרמה, אלא גם בעיצוב, בסטטיקה, ובטכנולוגיה. נקודת המוצא המבנית של הפרויקט היא המערכת הסטרוקטורלית של המפעל הקיים: הסככה הבסיסית, הגנרית, מושתתת על מודול חזרתי של 12 X 18 מטר.
במפעל הקיים הסככות מכסות רק חלק משטח המגרש, והחלקים הנותרים הושארו ריקים לצירי תנועה ממונעת ולהתפתחות עתידית (ראו "גמישות" בהמשך). בפרויקט ארגמן, בניין המנהלה ומבנים חריגים וייחודיים כגון המוסך וחדרי הקיטור הוסרו, ומודול הסככות שוכפל בהמשך לתבנית הקיימת על פני כל האתר. הסככות הקיימות רוקנו מכל מרכיב שאינו סטרוקטורה או תשתית. הסככות החדשות שנוספו אליהן עוקבות אחר הצורה והממדים הקיימים, אך עשויות מפלדה. השימוש בחומר שונה מדגיש את היותן תוספת, את מיקומן בכרונולוגיה של האתר.
פעולה זו, של פיזור הסככות על פני כל שטח האתר והסרת כל המעטפות והמחיצות, יצרה עולם חדש, מרחב אופקי מקורה, ספק חוץ ספק פנים, המעצים את הנופים הריקים שראיתי בביקוריי במפעל ארגמן הנטוש ופותח אפשרויות למניפולציות ארכיטקטוניות מגוונות. האופקיות, שנזנחה במשך השנים לטובת הבנייה לגובה והוגדרה כבזבזנית ופרוורית, מתגלה מחדש בפרויקט כאפשרות מרחבית בעלת פוטנציאל לצפיפות, לדחיסות, להטרוגניות ובעיקר לגמישות תפקודית ותפעולית.
תהליך העבודה
הפרויקט כלל שלושה שלבים עיקריים: המשגה, מחקר טיפולוגי ועיבוד טקטוני.
1. המשגה
פרויקט ארגמן הוא המשך העבודה המחקרית שהחלה עם ספרה של ד"ר טלי חתוקה "המפעל". תחילתו של הפרויקט התמקדה בניתוח הספר, זיקוק של מושגים מכוננים העומדים מאחורי הממשות של ארגמן ועמידה על משמעותם בהקשר של תקופתם. פעולת המשגה כהכנה רעיונית להתערבות אדריכלית מחייבת הבנה מעמיקה של הפרמטרים שלפיהם הוקם המפעל ושל סדר העדיפויות של היזמים והמתכננים.
המושגים שנבחרו כמרכזיים לפרויקט לאחר ניתוח הספר הם: גבולות, עירוב, גמישות, נגישות, שקיפות.
בהמשך, כחלק מהתהליך המכוון להמשכיות פיזית ורעיונית של מפעל ארגמן הקיים, נבדקו המשמעויות של המושגים הנבחרים בהקשר החברתי-כלכלי של ימינו.
גבולות
עיר : כהנחת עבודה, הסביבה העירונית של פרויקט ארגמן הוא מישור החוף הישראלי כעיר רציפה אחת. במציאות מדומיינת זו, רצועה אורבנית צפופה משתרעת מנהריה ועד אשקלון, מושתתת על כוחות שוק כלכליים ועל פוליטיקה ליברלית, המקדמת יעילות כלכלית וחופש עיסוק.
בהקשר הזה, העיר יבנה מאבדת את גבולותיה. היא מתמזגת עם הרצף העירוני השזור מסילות ברזל, כבישים המהירים וקווי התקשורת. יבנה היא תחנה, מוקד. תחנת הרכבת יבנה מערב היא גנרית, אחת מני רבות. בהיותה רחוקה עשר דקות נסיעה בלבד מתחנת רכבת השלום במרכז תל אביב, היא ביטוי למבנה הרשתי המאפיין את התחבורה בישראל של שנות האלפיים.
ערך הקרקע בעיר הרציפה נקבע ביחס הפוך למרחק מהציר הראשי, וככל שהתחבורה, התובלה והייצור ידידותיים יותר ומזהמים פחות, כך גדל מגוון השימושים המצטופפים לאורכו של ציר זה. האורבניזם המסורתי, הדוגל בהפרדת שימושים ובאוטונומיה עירונית, מוחלף בהדרגה, באמצעים ביורוקרטיים, באורבניזם של המשכיות, התמזגות וטשטוש גבולות. בלחץ כוחות השוק ומגבלות המרחב, אתרי התעשייה מתמזגים עם סביבתם. גבולות המתחמים מתפוררים, וההפרדות החדשות בין השימושים השונים מסומנות באמצעות אדריכלות ולא על ידי חומות. במסגרת הפרויקט, מפעל ארגמן מוותר על חומותיו ההיקפיות ועל האוטונומיה הפרוגרמתית שאפיינה את תקופת הקמתו. האתר נפתח לצירי תנועה חוצים ויוצר יחסי תלות עם סביבתו הקרובה.
טבע : היעלמותו של הטבע הפראי במישור החוף היא עובדה. מתמעטים הניסיונות להציל מתחמי חולות מבודדים ומינים של בעלי חיים המצויים בסכנת הכחדה. הנוף האורבני הוא האופק החדש. ההכרה במישור החוף הישראלי כטבע מלאכותי היא הנחת העבודה של מתכנני העיר.
אם במאה ה-20 הטיפול הנופי הדגיש את הכוח האמנציפטורי של האדם בכיבוש המדבר על ידי הנגדת הפנים והחוץ, ההתייחסות העכשווית אל הנוף היא כמרחב למניפולציות אסתטיות ותפקודיות. השקיה מלאכותית, בקרת טמפרטורה ולחות, דישון ותאורה ממוחשבת הם ביטויים של היפר-אקולוגיה המאפשרת מגוון של נופים ומרחבי פעולה. התפתחות הכלכלה הגלובלית והגמישות הנדרשת בשעות העבודה מחייבות פיתוח של חללים מבוקרים אשר ממתנים את ההבדלים בין יום ללילה ובין עונות השנה. שהייה ממושכת בחללים אלו מעצימה את הצורך הפסיכולוגי של בני האדם במרחבי חוץ נגישים בכל שעות היממה. פרויקט ארגמן מציע שיבוץ של הרצף הבנוי בחללים ריקים, מרווחי טבע, איים של שמים, אדניות של עצים, שטיחים של דשא, המאפשרים גישה מהירה, ספונטנית ונוחה לאור ואוויר, למנוחה ומפגש.
מגמות אקולוגיות מתייחסות אל משאבי הטבע המתחדשים (שמש, רוח) כהזדמנויות להפקת אנרגיה. הן מדגישות סוגיות של מִחזור ביוב ומים, טיפול בפסולת ושמירה על איכות האוויר. גגות מפעל ארגמן, שתוכננו להחדרת אור צפוני ולחסימת שמש דרומית ישירה, הופכים לחווה סולארית רחבת ממדים, הפרושה מעל כל האתר ומשתתפת בהספקת תצרוכת החשמל של הדיירים. כמו כן, מותקנת מערכת לאיסוף מי גשם, סינונם ושימוש חוזר בהם לצורכי גינון. טורבינות רוח להפקת חשמל ממוקמות ברחבי הפרויקט. למרות שהתנאים במישור החוף הישראלי אינם אופטימאליים לתפקודן, הן תומכות במערך האנרגטי של האתר ומהוות סימן אדריכלי בולט וזכיר הנראה למרחוק.
עירוב
החברה בישראל עומדת בפני משברים כלכליים מחזוריים, המאפיינים את הקפיטליזם של המאה ה-21. משברים אלו משחררים כוחות מגוונים, המשפיעים על מרחב העיר באופנים דרמטיים ובלתי צפויים. פרויקט ארגמן שואף לייצר מערכת מרחבית המאפשרת לכוחות אלו לזרום דרכה, לשנות אותה פיזית ופונקציונלית, מבלי לפורר אותה. האסטרטגיה שננקטה בפרויקט על מנת לשמור על חיוניותו של האתר גם בזמנים של שפל כלכלי ומיתון תעשייתי היא עירוב של שימושים ושל משתמשים.
כלכלית, הפרוגרמה ההטרוגנית המוצעת מקנה למרחב גמישות תפקודית בתנאים משתנים. חברתית, ככל שהאתר יכיל פונקציות מגוונות יותר, הוא עשוי לאכלס קהלים שונים מבחינת גיל, מגדר, מוצא ומעמד חברתי-כלכלי. כך עשויים להתקיים יחסי גומלין חברתיים מרובדים, המעודדים ניעוּת חברתית וסובלנות אתנית ודתית. הפרויקט מציע ארבע שדות עיקריים שבאמצעותם העירוב מתקיים: פרוגרמה, תנועה, מקום ומשחק.
פרוגרמה : העירוב הפרוגרמתי מבוסס על עקרון חלוקת העבודה שעליו הצביע הסוציולוג אמיל דורקהייים כבר במאה ה-19: המגוון כמנגנון ליצירת תלות הדדית, המקיימת את הסולידריות החברתית בעולם המודרני. פרויקט ארגמן מעודד שימושים אפשריים רבים ככל שניתן, וקובע את השטח המינימלי לכל שימוש ושימוש: תחום תעשייה (מפעלים, בתי מלאכה, מחסנים), תחום ציבורי (מנהלה, פנאי, חינוך, דת), תחום מסחר ותחום רווחה. היחסים בין התחומים משתנים במשך הזמן בהתאם לתנאים החברתיים-כלכליים הספציפיים, אך נשמרת ההטרוגניות הבסיסית.
תנועה : העירוב החברתי נוצר כדרך אגב, לא במתכוון, במהלך חיי היומיום. כדי לאפשר הזדמנויות של מפגשים בין קבוצות ויחידים במרחב הציבורי, הפרויקט מציע עודפות של שטחי תנועה: שלל של מסלולי הליכה מהירים ואיטיים, תכליתיים ומשוטטים, ידועים ומפתיעים, המחברים את כל הפונקציות באתר ללא מידור והיררכיה, מצטלבים ביניהם, חופפים זה את זה, מקבילים במפלסים שונים, נחסמים בפתאומיות. המנגנון הוא רשת אינסופית של אפשרויות בחירה ושימוש, של פוטנציאל לאינטראקציה.
מקום : רשת התנועה שזורה מרחבי שהייה שונים, מרווחים ריקים של טבע מלאכותי (ראה "טבע"). אלו הם חללים גמישים, רב-תכליתיים, הנוצרים בהתאם להזדמנויות הפיזיות המתגלות תוך כדי ההשתנות המתמדת של המרקם הבנוי. המקומות הללו מתפקדים בהתאם להרכב הספציפי של השימושים והתנאים הפיזיים של כל אחד ואחד מהם בזמן נתון, ומהווים מוקדי משיכה לדיירי האתר ולמבקרים בו.
משחק : הפנאי הוא הזמן שבו יחידים וקבוצות יכולים להיפתח לאפשרויות אינטראקציה שאינן מבוססות על אינטרסים והישרדות, הזמן שבו אנו יכולים לשחק. המשחק הוא הפעילות המאחדת את התשוקה והאינטליגנציה ומאפשרת שוויון ואחווה בין בני אדם. ברחבי האתר פזורים מתקני ספורט ממינים וסוגים שונים: כדורגל, כדורסל, כדורעף, טניס, כדורת, מיני גולף, טניס שולחן, בריכות שחייה. הפעילות הספורטיבית והצפייה בה מתקיימות ברחבי הפרויקט באופן חופשי, כמעט אקראי: בסמיכות למבני תעשייה, בין מוסדות תרבות, בחצר בית הספר. אלו מקומות של התרחשויות מתוכננות או ספונטניות, של זמן פנאי המקיים יחסי גומלין לא קבועים ולא צפויים עם זמן העבודה.
גמישות
ההנחה העומדת בבסיס המושג גמישות בארכיטקטורה היא שהמורכבות של החיים המודרניים היא כה גדולה ודינמית, שכל ניסיון לתכנן בניין המאכלס אותם באופן סופי וקבוע נדון לכישלון. בתקופת המודרניזם המוקדם בארכיטקטורה ניתנה לגמישות חשיבות גדולה, ורבים ההוגים והמעצבים אשר דנו בה. ולטר גרופיוס כתב בשנת 1954: "על האדריכל לתכנן בניינים לא כמונומנטים, אלא כמכלים המשרתים את זרימת החיים. התכנון חייב להיות גמיש דיו כדי ליצור רקע מתאים לספיגת המאפיינים הדינמיים של החיים המודרניים".
הארכיטקטורה של התעשייה, מרכיב משמעותי של הזמנים המודרניים, אימצה את מושג הגמישות בחום, ונתנה לו ביטוי מובהק בשלוש אסטרטגיות עיקריות:
1. עודף. יצירת עודף חללי המיועד לגדילה ושכפולים עתידיים של הפונקציות של המפעל.
2. גיאומטריה. תכנון מודולרי של המרחב הכולל של האתר וקביעת כיווני ההתפשטות של המבנה בהתאם לסדר גיאומטרי.
3. טכנולוגיה. פיתוח מרכיבים דינמיים במבנה: קירות, גגות, רצפות וכן הלאה. קונסטרוקציות קלות ופריקות הניתנות לשינוע בקלות, אמצעי בקרה ושליטה על תנאי האקלים בחלל – אור וטמפרטורה – כדי לאפשר שימושים מגוונים לחללים בכל זמן.
אסטרטגיות אלו ליצירת גמישות ארכיטקטונית הן פוזיטיביות בעיקרן: הן מיועדות לתת מענה לתהליכי גדילה והתרחבות. הן מניחות כי העולם נמצא בתהליך חד-כיווני של ריבוי אוכלוסין ותיעוש, וכי על שדה הארכיטקטורה להכיל את ההתפתחויות הללו באופן רציונלי.
במאה ה-21, המרחב האורבני איננו מתנהג באופן סדור וניתן לחיזוי. תהליכים חברתיים מנוגדים (כגון מסורת וקדמה, דת וחילון), משברים כלכליים ופוליטיים, תהליכים דמוגרפיים בקני מידה שונים ואופנות המתחלפות בתדירות גבוהה מקיימים מרחב עירוני תזזיתי ובלתי צפוי. במציאות זו, המבנים המודרניים של מפעלי תעשייה כגון ארגמן מאבדים רלוונטיות. הם מתוכננים להתרחב, לשגשג. בפרוגרמות שלהם אין מענה לצמצום, חלוקה וביזור. כאשר מתרחשים תהליכים של מיתון כלכלי, הגירה שלילית או שינויים בהרגלי הצריכה, אזורי תעשייה שלמים גוססים, מתנוונים, ננטשים ו/או נהרסים לטובת חלופות הנדרשות לכאורה: מתחמי מסחר (קניונים וחנויות ענק), מרחבי פנאי (פארקים, לונה פארקים) ומרכזי תעסוקה (מגדלי משרדים). לתהליך זה של החלפת אזורי תעשייה בסביבות הומוגניות מסוג אחר יש השלכות מרחיקות לכת על החברה בכלל ועל המרחב העירוני בפרט. בקנה המידה הלאומי, המדינה מוותרת מרצון על האמצעים המאפשרים לה להיות שחקן בשדה הייצור העולמי ועל אפשרויות תעסוקה לשכבות רחבות באוכלוסייה אשר אינן מתאימות לתחומי הטכנולוגיה הגבוהה ומקצועות חופשיים. בהיבט האורבני, חללי הייצור מאבדים את מקומם כמרכיב חשוב במרקם הבנוי, והעיר הופכת למרחב של שינה וצריכה בלבד.
פרויקט ארגמן איננו מערער על הרלוונטיות של השיטה המודרנית כניסיון להתמודד עם אתגרי החברה ואיננו מצטרף לנבואות על עולם "פוסט-תעשייתי" או "פוסט-פונקציונלי", שבו המידע הוא הדת החדשה. הפרויקט שואף לייצר מערכת ארכיטקטונית הנותנת מענה לצורך בגמישות מסוג חדש, גמישות רב-כיוונית, לגדילה ולצמצום, לדחיסה ולפיזור, לריבוי ולאיחוד. גמישות זו באה לידי ביטוי בהוספת דרגות חופש בממדים פיזיים, כלכליים וחברתיים למערכת המבנית הקיימת. באמצעות פירוק המבנה לתת-מערכות בעלות אוטונומיה חלקית, וקביעת הפרמטרים להשתנות לכל אחת מהן, מתהווה תווך בין האובייקט הארכיטקטוני לבין התנאים הסביבתיים הספציפיים שבהם הוא פועל.
המבניות של פרויקט ארגמן מורכבת משתי מערכות עיקריות: שלד ונפחים.
שלד : השלד איננו מכתיב צורה או קומפוזיציה; הוא רשת תלת-ממדית של מחברים לא היררכיים, המושלכים על מרחב פיזי נתון. השלד משתית סדר טופולוגי ומאפשר דרגות של חופש ושליטה בתהליך כינון המרחב. הוא מדגיש את היחסים במקום את האובייקט. השלד איננו יוצר מרחב אלא משתלט עליו.
סככת הייצור הטיפוסית של מפעל ארגמן, מופשטת ומרוקנת, משוכפלת על פני כל האתר (כ-90,000 מ"ר) – היא השלד. התשתית המבנית של המערכת החדשה.
השלד תומך בטיפולוגיה החדשה מבנית ומערכתית, קובע את המודול היסודי, מסדיר את מערכת התנועה, נושא את רשת קווי האנרגיה והתקשורת. המערכת החדשה צומחת ממנו, בתוכו, מעליו ומסביבו.
המודול היסודי של המבנה הקיים מוקטן, לא כדי להיעלם, אלא כדי לאפשר יצירה של שונויות ממרכיבים סטנדרטיים. מערכות המידע והאנרגיה מרושתות ברצפה ובתקרה ומייצרות מרחב ביניים אופקי, המשכי ושוויוני של אפשרויות למערכי חללים בארגונים שונים ומגוונים.
נפחים : בתוך השלד שזורים נפחים פונקציונליים ניידים, מודולריים, סדורים במערכים מגוונים על פי הצרכים של כל דייר ודייר בפרויקט. ארכיטקטורה זו של החדרת נפחים אל תוך הסככות מגדירה מחדש את תפקיד החלל של האתר. לא עוד החלל הספציפי, המתוכנן עבור מחלקה זו או אחרת במפעל ומספק תנאים מיטביים לתפעולהּ, אלא חלל אוניברסלי, אנונימי. מבנה ללא תפקיד מוגדר, ללא היררכיה וללא קביעות בזמן, המקבל את משמעותו על פי הנפח שמתמקם בו.
המפעל מופשט מהתכונות הסמליות שלו כאובייקט והופך למערכת העוסקת ביחסים בין הנפחים המוצבים בתוכו. הנפחים המוחדרים אל השלד התלת-ממדי הם העיצוב העירוני, הארכיטקטורה ועיצוב הפנים. באמצעות ההעמדה ועיצוב המעטפת שלהם הם מגדירים את זרימת החלל ואופיו. מרחפים על פני הרצפה ומנותקים מהתקרה, כל אחד הוא מעטפת אוטונומית ניידת. להבדיל מהשלד, קבוע במרחב ובזמן, הנפחים דינמיים ותזזיתיים, וחשופים למניפולציות שונות כגון הזזה, ארגון מחדש, פירוק והרכבה, שיפוץ, חידוש, שחזור, רענון, עיצוב מחדש, בנייה מחדש, החלפה, שימור. שיטת הנפחים המודולריים מאפשרת איחוד וחלוקה של יחידות בהתאם לצרכים ולנסיבות, וכך מאפשרת את השרידות הכלכלית של המתחם. הנפחים אינם עוצרים בגבולות האתר; הם נודדים במרחבי העיר בחיפוש אחר פונקציות והזדמנויות, מטשטשים את הגבולות הפיזיים והתפקודיים של המתחם המקורי. הארכיטקטורה של פרויקט ארגמן איננה צורה אלא מכשיר, מנגנון המאפשר את השינויים וקובע את הכללים, כדי שאלה יוכלו להתקיים באופן קוהרנטי ובר-קיימא.
לגמישות המוצעת בפרויקט ארגמן ישנם גם היבטים פוליטיים. לשיטה הכלכלית הקפיטליסטית נטייה מובהקת להפוך את כל הממדים של חיי היומיום למוצרי צריכה. השליטה במרחב הממשי מושגת על ידי מערכות תחיקתיות שבתיווכן הוא נתפש. חללי עבודה, מגורים, פנאי וציבור מפורקים לגורמיהם התפקודיים, והופכים לאובייקטים בעלי ערך חליפין ברור. הפרויקט מציע התנגדות למגמה זו על ידי אפשור של משחק חופשי בשימושים של המרחבים השונים – אסטרטגיה של נישול בניינים מייעודם המוכתב וצירופם למרחב רב-תכליתי, נזיל, חופשי.
באמצעות ניכוס המרחב והקניה של ערך שימושי שאינו קצוב בזמן, השליטה הפונקציונלית בו מתרופפת. הגמישות המוצעת מערערת את מושג הרכוש הפרטי ואיננה מהווה תכונה של הבניין אלא של המרחב. זו גמישות המתהווה כתוצאה של השימוש.
נגישות
מושג הנגישות בפרויקט ארגמן נוגע לאפיון מערכות התנועה הממונעת והרגלית באתר.
תנועה ממונעת : מחלף כביש החוף ותחנת הרכבת יבנה מערב הם הממשק של האתר לתחבורה ממונעת ולמסילת הרכבת, הקשר לנמלי הים ואוויר ולשאר אזורי הארץ. ממערב לארגמן, בשטח שבין האתר לתחנת הרכבת, משתרעת רצועת קרקע שתפקידה לתווך בין פונקציות האתר לבין קווי התחבורה הראשיים. זהו אזור רב-תכליתי המשתנה בהתאם לצרכים ולטכנולוגיות. כאן ממוקמים החניונים הראשיים, מוקדי תחבורה (תחנה מרכזית), מרכזי מידע ופונקציות ציבוריות נוספות אשר נודדות מתוככי האתר ומקבלות את פני הבאים. רשת הכבישים המשניים, העירוניים, חודרת את גבולות האתר ומספקת גישה זמינה ונוחה למשתמשים הקבועים והזמניים בו. חניוני רכב עיליים ותת-קרקעיים ממוקמים בתוך המרקם הפנימי ומשמשים את הדיירים.
תנועה רגלית : מערכת התנועה הרגלית בפרויקט עודפת במתכוון, כדי לעודד מגוון של אפשרויות בחירה למשתמש. בפרויקט שני סוגי מערכי תנועה רגלית המקושרים ביניהם בנקודות אסטרטגיות במתחם: מערך תנועה תכליתית קבוע ומערך תנועה משוטטת דינמי.
תנועה תכליתית : האתר מרושת בצירי תנועה עיליים הנתמכים על ידי השלד ומרחפים מעל מרקם הנפחים. צירים אלו קבועים ומטרתם לאפשר לקהל המשתמשים להגיע במהירות וביעילות ממסופי התחבורה והחניונים ההיקפיים אל יעדם. הצירים נמתחים במרווחים משתנים ממערב למזרח, חוצים את האתר כולו, ומהווים דרכי מילוט ונקודות ציון להתמצאות. המעברים שקופים ופתוחים ומאפשרים צפייה בפעילויות השונות המתרחשות במפלס הקרקע במהלך התנועה.
תנועה משוטטת : מפלס הקרקע של האתר מהווה כולו מרחב שיטוט חופשי וציבורי, המכיל נפחים של תעשייה, פנאי, מוסדות ציבור ורווחה ועוד. מרחב זה איננו קבוע מרחבית ופרוגרמתית. הוא דינמי ונתון למניפולציות הנענות לכוחות השוק ולרגולציה משתנה. בתוך מרקם זה נוצרות שדרות, רחבות, סמטאות, כיכרות, דרכים ללא מוצא. מרקם השוטטות הוא מקום המפגש, המנוחה והאינטראקציה הספונטנית של משתמשי המתחם. הוא מזמין את המפתיע, את המקרי ואת האבסורדי. בתוכו מתמקמים בתי הקפה, מסעדות הפועלים, השירותים הציבוריים, משרדי ההנהלה של המפעלים, הדואר, מתקני המשחק לילדים, אולמי מופעים וסופרמרקט. הוא מקשר בין מתקני ספורט, אולמות קולנוע, בית ספר וגני ירק. מרקם התנועה החופשית מתחבר אל הצירים הקבועים העיליים במדרגות ובמעליות הממוקמות בנקודות אסטרטגיות באתר. השילוב בין המערכים, הקבוע והמשוטט, יוצר מרחב אפשרויות אינסופי של מסלולי הליכה. באמצעותם העיר חודרת לאתר והתלות הנוצרת ביניהם מבטלת את האוטונומיה של המתחם.
שקיפות
למושג שקיפות שלוש משמעויות באדריכלות:
שקיפות פיזית : שקיפות זו מתבטאת בחדירות לאור המאפשרת ראייה דרך מבנה. השקיפות הפיזית התפתחה במאה ה-20 בעקבות המצאת השלד הקונסטרוקטיבי המשחרר את המעטפת ואת הקירות הפנימיים מעומסים ובעקבות פיתוח טכנולוגי של חומר הזכוכית המאפשר זיגוג משטחים גדולים.
כלפי חוץ, מפעלים כיום הם לרוב מעטפות אטומות, העומדות באתרים סגורים לקהל וכולאות חללי פנים רחבי ידיים. תכונה זו מבודדת את העובדים מן החוץ ויוצרת בועות של תנאים מבוקרים. מציאות זו של נתק בין זמן היומיום לבין שעות העבודה היא בעלת פוטנציאל פסיכולוגי של שחיקה וניכור עבור העובדים. כלפי פנים, הפיקוח במפעלים נעשה באמצעות השקיפות הפיזית, והשליטה החזותית במרחב היא הערובה לעבודה יעילה של הפועל.
הפרויקט הופך את היוצרות. כלפי חוץ, אזורי התווך הציבוריים מאפשרים פתיחת חלונות נדיבים במעטפות הנפחים לחדירת אור ואוויר ולקשר עם הסביבה. כלפי פנים, אפשרויות טכנולוגיות של פיקוח אלקטרוני מאפשרות סידורים מרחביים החורגים מחלל פתוח וגלריות צפייה. חללים קטנים ומדויקים מאפשרים תנאים ייחודיים לכל מלאכה או משימה. תנאי האקוסטיקה, האור והאוורור אינם שווים בכל חלל התעשייה אלא נקבעים על פי הצרכים המדויקים של הפעילות. מבחינה חברתית, העבודה בחללים בקנה מידה קטן ממתנת את תחושת האנונימיות האופיינית למפעלים גדולים.
שקיפות פנומנולוגית : שקיפות זו באה לידי ביטוי במרווח החללי בין גופים, ביכולת לתפוש בו-זמנית חללים שונים, בהתלכדות של שכבות מבניות וחלליות באמצעות התנועה של העין. שקיפות זו הושפעה רבות מזרם הקוביזם באמנות ומתיאוריות פילוסופיות של אמצע המאה ה-20 (הזרם הפנומנולוגי).
החלוקה החדה והברורה לאזורים תפקודיים שונים במפעל הקיים, יחד עם חלוקות המשנה לאגפי ייצור שונים, חללי פיקוח וניהול, מעברים ממודרים וצירי תנועה ייעודיים, יצרו יחידות תפקודיות הומוגניות. פועל במפעל עלול היה לבלות את כל שעות עבודתו בכל יום, שבוע וחודש בסביבה מצומצמת אחת. בטיפולוגיה המוצעת בפרויקט ארגמן, יחידות התעשייה נפתחות אל החללים הציבוריים ואחת אל השנייה, מגלות את שכבות האתר ויוצרות מארג חללי בעל מורכבות אסתטית ופונקציונלית.
שקיפות קוגניטיבית : שקיפות זו מתבטאת בבהירות שבה מתגלה תופעה פיזית. ההנחה העומדת בבסיס מובן זה – שיש אחדות בין צורה לתוכן, בין אובייקט למשמעות – היא חלק מהתפישה האסתטית של המודרניזם בארכיטקטורה ובאמנויות הפלסטיות. לפי גישה זו, אובייקט אדריכלי שקוף יותר ככל שמצטמצמות האפשרויות לפרשנויות שמחוץ לממד החושי.
מפעל ארגמן הקיים הוא בניין מודרניסטי מובהק, בעל חזות ישירה וברורה, המבטל את האפשרות לפרשנויות שונות ולרב-משמעות. הבניין מעוצב להפגין יציבות ועוצמה באמצעות שני גורמים: הצורה – אופקיות, מסיביות, הדגשת הקונסטרוקציה; החומר – בטון חשוף ולבנים מבטון כחומר עמיד, יציב, חזק, מקומי.
פרויקט ארגמן ממשיך את ההיגיון של הארכיטקטורה המקורית ומוסיף שכבות מבניות ופרוגרמתיות מבלי לפגוע בבהירות ובקריאות הכללית (בשקיפות). הארכיטקטורה של פרויקט ארגמן נטולת פאתוס ואיננה משנה את משמעותו הסמלית. זו ארכיטקטורה של אינטרסים וכלכלה, של פעילות ושל יעילות. לפרויקט אין צורה קבועה, הוא מתוכנן כמצע לשינויים כמותיים ואיכותיים. זהו מערך חשוף של גיבוב ותוספות .
הפרויקט נוקט איפוק בשמירתו על צללית הגג המקורי של המפעל, סימן ההיכר של מבנה התעשייה הישראלי. הבחירה בקונבנציה היא מודעת. מטרתה להימנע מהראוותנות המאפיינת את האדריכלות העכשווית. האיפוק מתאים לתעשייה, מחזק את זהותה האדריכלית ואת חשיבותה החברתית ומבדיל אותה ממבני תעסוקה, מסחר ופנאי המתמקדים בהחצנה ובשיווק.
2. מחקר טיפולוגי
המחקר הטיפולוגי בארכיטקטורה מאפשר תיאור של היחסים בין אובייקטים לבין המערכת המכילה אותם וניתוח של האופן שבו יחסים אלו מבטאים תהליכים קולקטיביים חברתיים והיסטוריים. האירוע האדריכלי מוצג לא כמצב פיזי נתון, אלא כחלק מתופעה תרבותית מורכבת במרחב ובזמן. מחקר זה מאפשר יצירת מערכים מרחביים באופן בלתי תלוי בשימושים הספציפיים המאוכלסים בהם, וכך מסייע להשתחרר מקונבנציות אדריכליות ומקיבעון מחשבתי. לצורך מציאת הטיפולוגיה המשרתת את הפרוגרמה העתידית של פרויקט ארגמן באופן הטוב ביותר, נבדקו על גבי דגם של האתר 13 טיפולוגיות אדריכליות, העשויות להוות חלופה לזו הקיימת. כל אחת מהטיפולוגיות מייצגת מערך שונה של יחסים בין העיר, האתר והמבנים באתר. המרכיב המבני של הטיפולוגיה בפרויקט הוא הנפחים, וההקשר הגיאומטרי שלה הוא השלד (ראה "גמישות").
מתודולוגיה של המחקר
בניית דגם של שלד הפרויקט.
קביעת הטיפולוגיות לניתוח באמצעות שילוב של תקדימים היסטוריים ומניפולציות גיאומטריות דו-ממדיות (דיאגרמות). הטיפולוגיות עוקבות אחרי הנתונים הכמותיים של המפעל הקיים, והשטח המיועד לתעשייה נותר כ-50 אלף מטרים רבועים.
בנייה תלת-ממדית של כל טיפולוגיה בתוך מודל השלד ועדכון הדיאגרמה בהתאם.
צילום התוצאה וניתוחה באמצעות מטריצה על פי המושגים היסודיים שנבחרו בשלב המושגי.
בחירה של הטיפולוגיה המתאימה ביותר.
לאור הנתונים שהתקבלו מהמטריצות, הטיפולוגיה שנבחרה כמתאימה להמשך העבודה היא T-11.
3. עיבוד טקטוני
הפרויקט חותר לפיתוח השלבים המושגיים והטיפולוגיים לכדי הצעה אדריכלית ממשית שתהווה מעין "מפעל לדוגמה". השלב הטקטוני מהווה את העיצוב, את הפירוש החללי של המושגים היסודיים במסגרת הטיפולוגיה הנבחרת.
מתודולוגיה
פיתוח הטיפולוגיה הנבחרת באמצעות בניית דגמים כלליים ופרטניים בקני מידה שונים.
צילום הדגמים בזוויות שונות הממחישות את האיכויות החלליות שנוצרו.
ניתוח התצלומים על פי המושגים היסודיים וכתיבת הערות לתכנון.
קיבוץ התצלומים לפי המושגים.
עיבוד ושכלול המודלים בהתאם להערות.
התוצרים של השלב הטקטוני הם ארבע סדרות של אירועים אדריכליים, המתארות את הפרויקט דרך המתווה הרעיוני שלו.
4. סיכום
פרויקט ארגמן עוסק באדריכלות ותעשייה בכמה מישורים השלובים זה בזה:
במישור החברתי-לאומי, יש בו קריאה להתפכחות מההערצה לתחום הטכנולוגיה הגבוהה ולמחשבה מחודשת על תפקידה החשוב של התעשייה המסורתית במדינת ישראל מבחינה כלכלית, חברתית וערכית.
במישור האורבני, הפרויקט משרטט דרכים להתמודדות עם תהליך העיור המואץ שמתרחש בישראל ושבסופו צפוי רצף עירוני צפוף לאורך מישור החוף. לתהליך זה יהיו סיכויים טובים יותר לייצר סביבות חיים איכותיות אם החזון העירוני שמתווה את התפתחותו יהיה מושתת על פרדיגמות המעוגנות בערכים חברתיים, סביבתיים ואסתטיים נוסף על אלו הכלכליים. פרויקט ארגמן מציע את ביטול הגבולות הפיזיים והקוגניטיביים בין עיר למפעל, את העירוב התפקודי והחברתי, את הגמישות הרב-ממדית ואת השקיפות החומרית והסימבולית כאסטרטגיות להתחדשות ולפיתוח אזורי תעשייה בישראל.
במישור הארכיטקטוני, הפרויקט מציע שיטה לעדכון תשתיות הנדסיות ומבניות קיימות לפי צרכים חברתיים וכלכליים משתנים. בבסיס ההצעה הוספת ממדי חופש דינמיים לסדרים מרחביים והנדסיים קיימים, תוך כדי שמירה על האיכויות הגלומות בהם; בנייה מתוך הקיים ולא במקומו.
במישור החברתי-תעשייתי, הפרויקט מתמודד עם סוגיית תנאי עבודתם של פועלי הייצור. שיפור התנאים מוצע בשני ממדים. בממד האורבני, סביבת המפעל נפתחת אל העיר, מתמזגת עמה והופכת לנגישה ומגוונת בשימושים ובמשתמשים. פועל התעשייה מצוי בתוך חיי היומיום של העיר ומהווה חלק מהמרקם האנושי שלה. בממד המבני, נערך ניתוח מדוקדק יותר של צרכים והזדמנויות, ובהתאם לכך תוכננו מבנים חכמים, בקנה מידה אנושי, המגיבים למפגעים תרמיים ואקוסטיים, בעלי בהירות חללית ונגישות גבוהה.