יואב מאירי | אדריכלים

יואב מאירי

המושגים "אחדות" ו"ריבוי" מציינים גישות של פרשנות ופעולה המלוות את התרבות האנושית משחר ההיסטוריה. האחדות רואה בעולם סדר הולך ומתגבש של קבוצות ושל כללים, ואילו הריבוי רואה את העולם דרך הפרטיקולרי והייחודי. ההשפעות של האסכולות הללו על החברה ועל העולם הפיזי עצומות, והן באות לידי ביטוי בפוליטיקה, באקדמיה, בכלכלה, באמנות, בהגות ובתכנון. בשדה התכנון בישראל מתרחש מעבר מואץ מהתפיסה המאחדת לזו המקדמת את הריבוי.

למספר העצום של תוכניות, פרוטוקולים, מסמכי מדיניות וחוקים יש השפעה מכרעת על העשייה האדריכלית המקדמת את בנייתו של מיזם בעיר תל אביב. באתר המידע הרשמי של מִנהל הנדסה תל אביב, שהוא הגוף הרשמי האחראי על תחום התכנון בעיר, ניתן לראות את רשימת תוכניות בניין העיר (תב"ע): יותר מ-4,000 תוכניות נפרשות על פני המרחב העירוני. הבלבול וחוסר האונים של המתכנן לנוכח כמות עצומה זו של מידע ולנוכח האופן הסבוך שבו הוא מאורגן, מוצג ומוגש מטביעים את חותמם באופן מהותי על הפרקטיקה המקצועית.

ניתוח ראשוני של החומרים המוצגים באתר המידע מגלה שתי גישות תכנוניות מנוגדות המופעלות על המרחב העירוני בתל אביב: תכנון מאחד ותכנון מרבה. התוכניות המאחדות, המסומנות במפות באמצעות כתמי צבע גדולים וברורים, מחלקות את המרחב על פי קטגוריות ופרמטרים איכותיים וכמותיים. התוכניות משדרות בהירות ורציונליות, חד-משמעיות וביטחון. התוכניות המרבות מוצגות באמצעות מצולעים גיאומטריים אי-רגולריים בצבע כחול, התוחמים שטחים בגדלים ובצורות שונות, ומסמנים את גבולות כלל התוכניות העירוניות, המקומיות, הנקודתיות, החריגות. מפות אלו נראות כמו גיבוב כאוטי של צורות גיאומטריות ללא היגיון והיררכיה, מערכת מסדרת שיצאה משליטה. הניגוד הקיצוני בין שני סוגי הייצוגים מעלה שאלות לגבי טיב היחסים בין שני טיפוסים אלו של תכנון ולגבי משמעותם הרחבה של יחסים אלו.

דרכי המחשבה העומדות בבסיסן של גישות תכנוניות אלו, אחדות וריבוי, אינן חדשות: הן מופיעות כזרמים מרכזיים במחשבה האנושית לאורך ההיסטוריה, ובאות לידי ביטוי בפילוסופיה, בספרות, באמנות ובמדע. הבינאריות בין האחדות והריבוי מוגדרת באמצעות מושגים הממקמים את המתח ביניהם בשדות התרבותיים השונים: מוניזם/פלורליזם, דוגמטיות/ספקנות, אידיאליזם/מטריאליזם, רציונליזם/ אמפיריציזם, מודרניזם/פוסט-מודרניזם ועוד. האחדות והריבוי כדרכי מחשבה מעוגנים באופן התבוננותו של האדם בעולם; הם מעצבים את פעולתו ומכוננים סדרים חברתיים. כיצד באות דרכי מחשבה אלו לידי ביטוי במציאות של העיר העכשווית? מהם היחסים בין גישות אלו בשדה התכנון העירוני? מהן ההשלכות החברתיות-פוליטיות של יחסים אלו? תחילה אציג את האחדות והריבוי באמצעות הביטויים של כל אחת מהן במציאות העירונית, ואנסה לעמוד על ההיגיון האורבני הבסיסי שלהן. בהמשך אדון ביחסים שבין הגישות לבין סוגיות של תיאוריה, אידיאולוגיה ופוליטיקה. אסכם בניתוח ההשלכות של מצב הדברים כיום על העיר ואצביע על כיווני התפתחות עתידיים.

בספרות האקדמית של התכנון בישראל, גישות האחדות והריבוי בתכנון מאורגנות באופן כרונולוגי ברור: התכנון המאחד מיוחס לתקופת קום המדינה עד אמצע שנות ה-70, ואילו גישת הריבוי מזוהה עם תחילת שנות ה-70 ועד ימינו. במאמרם "התפתחות הגישות לתכנון מרחבי בישראל" מזהים רחל וילנסקי ויוברט לו-יון ארבעה שלבים בהתפתחות התכנון בישראל: החזון, הביצוע, ההתמקצעות והיזמות. שלבי הקצה, החזון והיזמות, מציגים את התפיסות התכנוניות של האחדות והריבוי באופן המובהק ביותר: בתקופת החזון התכנון מאחד ומכוון להשגת מטרות שלגביהן קיימת הסכמה רחבה. התכנון מונחה באופן דטרמיניסטי והתוכנית משקפת אידיאל עתידי אחד ויחיד. בתקופת היזמות, השינויים הפוליטיים והחברתיים שחלו בישראל בשנות ה-70 של המאה ה-20 וחוסר ההסכמה בחברה הישראלית משתקפים בפלורליזם הרעיוני של קהילת המתכננים. התכנון המרבה מתמקד בסיוע ללקוחות ספציפיים להשיג את מטרותיהם. המתכנן מציע חלופות לפעולה, ומתוכן בוחר היזם את המתאימה ביותר לצרכיו. הנטייה הברורה בתכנון זה היא לפתור בעיות באופן נקודתי ללא תוכניות כוללניות וארוכות טווח.

אם מקבלים את ההקבלה בין החזון לאחדות ובין היזמות לריבוי, ניתן לומר כי גישות אלו שונות בתפקיד שהן מקנות לתכנון, במטרותיהן ובשיטותיהן; אך לדעתי, הן נבדלות בעיקר בדרכי החשיבה ובמבנים התיאורטיים היסודיים שלהן. שהרי לא רק נסיבות פוליטיות וחברתיות ספציפיות מעצבות את דרכי פעולתו של התכנון, אלא גם התפיסה הקוגניטיבית של האדם את העולם.

אחדות

אחת מתכונותיו של מוח האדם היא סידור המציאות באמצעות קטגוריות מסוגים שונים. הגישה המאחדת, המבוססת על מאפיין זה, מקנה העדפה למכלולים השלמים על פני הפרטים המרכיבים אותם. תפיסת עולם זו מייחסת חשיבות לאחדותם של דברים, להיות היקום מורכב מישויות מערכתיות, שביניהן מבדילים גבולות חיצוניים. לפי גישה זו, התרבות היא תהליך ההולך ומאחד בהדרגה את החברה האנושית. האיחוד מתגלה בכינונן של מערכות מוגדרות לכל תחומי החיים, כגון משפט, כלכלה, רווחה, מוסר, תחבורה. לכל אחת ממערכות אלו מרכיבים המצייתים לכללים פנימיים שמגדירים את היחסים ביניהן ושמאפשרים להן להתקיים ולצמוח.

העיר המודרנית אינה מערכת משמעות אחת, אלא היא מורכבת ממערכות משמעות רבות השזורות זו בזו ומקיימות ביניהן יחסי גומלין. לפי תפיסת האיחוד, הגורמים המלכדים את המציאות לקבוצות עולים בחשיבותם על אלו המפרקים אותה לאירועים יחידניים. לפי המבט המאחד, האירועים העירוניים מקוטלגים לקטגוריות מיד עם הופעתם, וכאשר אירוע מסוים ניתק ממערכת המשמעות שלו, נטייתו המידית היא לחפש מערכת אחרת ולהיטמע בה. אופן התבוננות זה על העולם אינו רק פרגמטי, לשם סידור ומיון, כי אם אידיאי: בעולם שבו אין שני דברים דומים לא ניתן להסיק דבר מניסיון העבר בנוגע לעתיד. כאשר כל פרט בעיר הוא יחיד במינו, הלוגיקה חסרת כל ערך שכן היא מייחסת למקרה בודד את מה שנכון לגבי הסוג כולו. למערכות משמעות עירוניות תפקיד חברתי מובהק של כינון ושמירה על שליטה. ככל שתכליתו של תהליך האיחוד כוללנית ומורכבת יותר, כך יגדל מספר המערכות המשתתפות בו. באופן הזה, לפי הצורך, מתקבצות מערכות ספציפיות לכדי מערכות-על עירוניות, ארציות וגלובליות. התכליות המגדירות את היווצרות הקבוצות משתנות בהתאם למקום ולזמן, ולכן הקואליציות של המערכות הן מגוונות וגמישות. תכונה בסיסית המשותפת לכולן היא "יישור קו" של אירועים בודדים המתרחשים בשולי הקבוצות בהתאם לתבניות הנוצרות בתהליכי האיחוד. התוכנית המאחדת פועלת כגורם משיכה וכאמצעי מכוון (attractor): במצב שבו המערכת חלשה, מפוררת ותזזיתית, תפקידה לצקת דפוסים חדשים מן הכאוס ולהעניק משמעות וזהות לסביבה שבה פועל הרעיון המכונן. התכונה העיקרית של מכניזם זה בחשיבה העירונית היא של מגנטיות רעיונית, של יכולת לנתב תפזורת של אירועים בודדים לכיוון במרחב ולסנכרון בזמן. התכנון המאחד מסמן מטרות רחבות ומרחיקות לכת ופועל למימושן. תכנון זה נשען על מחשבה פוזיטיבית ורואה את עצמו שייך לתחום המדעים. הרעיונות שבבסיס גישת האחדות מאפשרים לנוע מכל חלק של הניסיון האנושי הקולקטיבי לחלק אחר, חדש, שמקשר בין הדברים, מפשט ומסביר אותם.

התכנון המאחד מתקיים כפרקטיקה וכתוצר. כפרקטיקה, הוא פעולה יזומה, חיצונית, רציונלית, אשר עוסקת בסידור ובארגון המרחב בהתאם לתיאוריות אורבניות ואדריכליות. עיסוק נוסף של פרקטיקת התכנון המאחד הוא הגדרתו הדיסציפלינרית הפנימית: יצירה ושמירה על הגבולות בינו לבין שדות ידע מקבילים. כתוצר, תכנון הוא ייצוגיו הבנויים של ארגון המרחב, המבדילים אותו מבנייה ספונטנית בלתי מוסדרת.

שיטותיו של התכנון המאחד מבוססות על המחשבה המדעית הפוזיטיבית ושואפות אליה. מטרתן של שיטות אלו לפשט את המורכבות של מושא התכנון ולהופכו לנגיש לניתוח ולפעולה. הכלים התכנוניים הראשוניים להשגת פישוט של המורכבות הם הדגמים. יצירת הדגם כרוכה בהקטנת המידות, בהתרחקות מכוונת מהאובייקט הממשי. הקטנת קנה המידה מגלה ומעצימה את כוליותו של הדבר הנבחן על חשבון נוכחותם של החלקים המרכיבים אותו. ביטול הפרטים או חלק מהם מאפשר לראות את התבנית שמאחורי סבך המציאות המתעתע. רדוקציה כמותית מאפשרת הפשטה איכותית.

יתרונותיו של הדגם למתכנן בעיר המודרנית הגדולה והמסובכת ברורים: הוא מציע את המרחב העירוני או רבדים ממנו כמערכות הניתנות לתפיסה כוללת, להבנה ועיבוד; הוא מצמצם את האפשרויות לפרשנות על ידי שרטוט הגבולות בין התחומים ובין האזורים; הוא מאפשר לסדר מחדש את הרבדים השונים של העיר בהתאם לרעיון מובנה; הוא משרה ביטחון ביכולת לשלוט במרחב ובאמצעותו בחברה; הוא מתגמל בהנאה אסתטית הנובעת מהבנת הסדר. בעיר משתלבות בו-זמנית מערכות משנה רבות השזורות זו בזו. מפאת מורכבותה, תהליך הפישוט באמצעות מודלים אינו יכול להיות מופעל על העיר כולה, אלה על מערכות המשנה המוכלות בה. בתהליך יצירת המודל, רבדים אלו של המציאות העירונית מקובצים לקטגוריות הכפופות למושגים מופשטים יסודיים. לפי מושגים אלו מסדר המתכנן את האירועים היחידניים המתקיימים בעיר בתהליך של ניתוח והמשגה.

קטגוריות אלו יוצרות מכלול המצביע על מבנה-על תיאורטי. מבנה זה סופח לתוכו אירועים המתגלים בתוך סבך המציאות העירונית תוך כדי עבודת התכנון. ה"מגירות" שנוצרו מתמלאות בתוכן. כך המודל המפשט גדל בחזרה דרך הפרמטרים שנקבעו לו על ידי המתכנן. תכונה זו של התכנון המאחד, ייצור מבנים מופשטים המארגנים את האירועים העירוניים, היא זו המאפשרת לו לפתח חזון ולפתח אסטרטגיות מימוש. גישת האחדות מנסה להתגבר על מכשלות ההווה על ידי הבניית תיאוריות והשערות כדי לנוע אל עבר עתיד מדומיין. התכנון המאחד פועל באמצעות מודלים מושגיים והוא תהליך של המשגת המרחב.

ריבוי

העולם הממשי והקוגניטיבי של האדם מאוכלס באינסוף פרטים המכוננים את המציאות. גישת הריבוי כחשיבה פרשנית מתמקדת בפרטים ומבינה את המכלול כאוסף. העיר נתפסת בגישה זו כמצרף של אירועים המתקיימים בזמן ובמרחב נתונים. ככל שהאנושות הופכת לעירונית יותר ויותר, הערים גדלות מרחבית ונדחסות חברתית. כפועל יוצא מכך, גורמי ההשפעה והאינטרסים מתרבים ומנגנוני הניהול והשליטה מסתאבים. המגה-ערים של המאה ה-21 הן ישויות בעלות מורכבות חסרת תקדים בהיסטוריה של הציוויליזציה. בהוויה העירונית העכשווית מתקיימות מציאויות מקבילות רבות, החופפות ביניהן במרחב ובזמן, מחזקות, משלימות, סותרות זו את זו, או אדישות זו לזו. כל מצב או אירוע עירוני, כל התפתחות ולו המזערית ביותר, משקפים יחסי כוח סבוכים. ריבוי השחקנים (הגורמים המשפיעים על המציאות) העצום והדינמיות של הקשרים ביניהם מתווים בזמן ובמרחב התפתחויות כאוטיות, מקוטעות, קפריזיות, לכאורה בלתי ניתנות לחיזוי ולשליטה. קריאת המציאות בכל מקום ומקום במרחב העירוני נראית אפשרית רק בזמן הווה. ככל שתרבות העיר משתכללת והולכת, כך הרזולוציה שבה ניתן להבחין במורכבות קיצונית זו הולכת וגדלה: אם בתחילת המאה הקודמת כותבים כמו גיאורג זימל (1903) וולטר בנימין (1978) תיארו את הקלידוסקופ התרבותי של הכרך בקנה המידה של המטרופולין, כיום ניתן לראות את עוצמת הריבוי והבו-זמניות בכל שכונה, צומת, מגרש או בניין. מציאות רב-שכבתית זו, אשר מתקיימת בכל נקודה במרחב העירוני, מכילה בו בזמן את תולדות יחסי הכוח בין השחקנים השונים שפעלו בה ואת המרחב הפיזי עצמו. כלומר, לכל מסמן המצוי באתר כלשהו במרחב העירוני קיים מסומן בהיסטוריה (הרחוקה או המידית) החברתית והפיזית שלו. לפי גישת הריבוי, העיר מושתתת על אירועים הנמצאים בקשרי גומלין סבוכים ודינמיים. כל ניסיון להבין תהליכים עירוניים באופן מובנה ומושכל נראה חסר טעם. קריאת המרחב מתבססת על יצירת תמונות רגעיות וחולפות, אשר משקפות את מערך הכוחות והשחקנים הפועלים בנסיבות הקיימות. תמונות אלה הן רב-שכבתית במרחב – הן מכילות מקומות חופפים רבים; ובזמן – הן מכילות בכל רגע נתון את כל האירועים הקודמים שהובילו לעיצוב דמותו של המקום. לתפיסת מציאות זו של ריבוי ישנן השלכות מרחיקות לכת על תודעתו של הסובייקט העירוני. ללא אפשרות ויכולת להכיל את המורכבות ולהבינה, הוא אינו יכול לתפוס את דמותה של העיר ומוותר על היכולת להזדהות עם הסביבה שבה הוא חי. התחליפים הרומנטיים-תיירותיים שממתגים את הערים המודרניות, ושנקלטים בקלות מדהימה לא רק על ידי זרים אלא גם על ידי תושבי הערים עצמם, הם עדות לחלל התודעתי שנוצר בעקבות תהליך זה של ריבוי וסיבוך. לריק זה של משמעות חודרים כוחות פוליטיים-כלכליים המשנים את המערך של שדה התכנון העירוני. הייאוש וחוסר האונים של הציבור ושל הממסד הנובע מאי-היכולת להבין את התמונה הכוללת ולפעול על פיה משתקף בשינויים ביחסי הכוח: כוחו של המתכנן יורד וכוחו של היזם עולה. המתכנן אינו מציע עוד עולם עתידי מדומיין, הוא אינו מסוגל לדמיין אותו, אלא פורשׂ חלופות המגיבות לצורכי הלקוח העכשוויים.

עיסוק פרטני ומקומי בכל אתר ואתר בעיר הוא ההיגיון המסדר החדש. כיום, רבות מתוכניות בניין העיר מיוצרות על ידי גורמים שונים, ממסדיים ופרטיים (בשירות הממסד), ומתייחסות לסוגיות תכנון באופן פרטני למיזם מוצע. בתהליך התכנון המשקף את גישת הריבוי, לכל אירוע יש תוכנית נפרדת הנרקמת לאחר הופעתו של המיזם, ולא לפניו. התוכנית הנקודתית מחליפה את האירוע הממשי, כך שהחומרים של המתכנן אינם המצבים העירוניים הקיימים או הרצויים, אלא התוכניות המוצמדות אליהם והקובעות את תכונותיהם. האירוע הממשי מומר באירוע תחיקתי. התוכניות הנקודתיות מתייחסות למרחב העירוני בהיגיון של ריבוד מתווסף: כל תוכנית חדשה מעדכנת חלקים מקודמתה, מבטלת מידע ישן ומוסיפה מידע חדש. התוכניות חופפות זו את זו לפי המרחב שעליו הן פועלות, ויוצרות מארג מורכב של מקבצי תחיקה על פני המרחב העירוני.

כאשר בוחנים את מסמכי התכנון הנקודתיים, מתברר שבעוד שבתכנון המאחד ההמשגה ובניית המבנה היא הצעד הראשון, וכך האירועים הממשיים מסודרים בהתאם לחזון, הרי שבתכנון המרבה האירועים (שכאמור אינם ממשיים אלא תחיקתיים) לקוחים מתוכניות קודמות אחרות והמבנה נוצר באמצעות עיבוד החומרים בהתאם למטרות ספציפיות ומידיות. פעולה זו של הרכבת מערכת חדשה באמצעות כלים נתונים היא האלתור (לוי-שטראוס, 1987). אף על פי שכוונתו של המאלתר לייצר תוכנית עתידית, השלב הראשון מכוון אל העבר: עליו לסקור מחדש את הכלים העומדים לרשותו. עליו להשתמש בקבוצת הכלים המוכנים כדי למצוא תשובה לבעיה שמונחת לפניו. אמנם הכלים שנלקטו מוגבלים מראש, אך החופש להרכיב אותם מחדש הוא המכונן אפשרויות חדשות לתוכנית. המאלתר בודק מה כל כלי מסמן, ואיך הוא יכול לתרום למערכת החדשה שאותה הוא מעוניין להרכיב. מערכת זו לא תיבדל מקודמותיה אלה במערך הפנימי של חלקיה ובערכם הכמותי. התוצר התכנוני שמתקבל הוא מקבץ של חוקים, הנחיות ותקנות, המעובדים ומסוגננים בהתאם לפורמליזם ביורוקרטי וכללי משפט, בהתאם לכוונות המשקפות לחצים פוליטיים, חברתיים וכלכליים רגעיים. שיטת הריבוי עורכת ומעבדת אירועים או שיירי אירועים עירוניים ופועלת באמצעות מסמנים. הריבוי אינו חודר אל המסומן כדי לייצר תוכנית חדשה, אלא עוסק בטקסט בלבד, יוצר מראית עין של משמעות על ידי סידורם של האירועים בצירופים שונים.

אחדות, ריבוי, תיאוריה ואידיאולוגיה

לכאורה, האחדות והריבוי המתקיימים בו-זמנית בשדה התכנון משלימים זה את זה וחולקים את התפקידים המוטלים על התכנון בעיר. אולם בפועל מתרחש תהליך של מחיקה הדרגתית של התכנון המאחד והשתלטות תכנון הריבוי.

יש להכיר בכך שהתכנון עוסק במשטור המרחב; זו פעולה כוחנית המגבילה את האפשרויות של הפרט לחזקה עליו ולשימוש בו. התכנון נמצא תמיד בשליטה ובפיקוח של קבוצות כוח, ולכן לעולם יהיה התכנון ממסדי. יחד עם זאת, היותו של התכנון ממסדי אינו הופך אותו בהכרח לכלי אידיאולוגי במובן של שימור המבנה הקיים של החברה באמצעות שכנוע של היחיד "לקבל כמובן מאליו את מקומו ותפקידו בחברה" (Agrest and Gandelsonas, 1996). אידיאולוגיה איננה תהליך של ייצור ידע, אלא בעיקר של בקרה ופיקוח על ייצורו של ידע העלול לפגוע בערכים ובהגמוניה של השלטון. מכאן שהתכנון הוא מכשיר אידיאולוגי רק כאשר הוא משמר ומשכפל את תפיסת העולם של השלטון. בהתאם, בחינה של שתי הגישות התכנוניות, איחוד וריבוי, על פי קריטריון זה, מגלה שלכל אחת מהן פוטנציאל פוליטי שונה.

מקובל להניח שגישת הריבוי משוחררת ממגבלות מערכתיות ועשויה לשמש מקור אפשרי לחידוש ולשינוי. הפלורליזם נתפס כמשחרר אנרגיות תרבותיות ויצירתיות הגלומות ביחידני ובייחודי. אך לדעתי, לא כך הם פני הדברים. תכנון הריבוי אינו עוסק ביצירת חזון עתידי או באתגור המציאות באמצעות מבני מחשבה ופעולה חדשים, אלא ממחזר את אלה הקיימים שוב ושוב במערכים שונים בהתאם לדרישות הרגע והמקום. תכנון הריבוי מחולל תהליך מעגלי: אירוע ממשי בעיר שהופך לתוכנית נקודתית, שימוש בתוכנית הנקודתית ליצירת עוד תוכניות נקודתיות וכן הלאה. הריבוי מבטל את ההיררכיה הכמותית והאיכותית בין התוכניות השונות, ולכן מבטל את משמעות הרעיונות הרחבים, תוכניות אב או תוכניות כוללות. הכול ניתן לשכתוב מחדש על פי הצורך המידי, לאלתור. הכול סחיר. הכלים המתודולוגיים של תכנון הריבוי מכוונים להשטחה ערכית של המרחב העירוני. העיר אינה נקראת כמערכת רציונלית, אלה כרצף של מקטעים אקראיים משתנים. כל קטע יכול להיות מוחלף בקטע אחר או להוות מערכת שלמה בפני עצמו.

תכנון לעומת זאת פועל על סוגיות חברתיות כלליות בפרמטרים דיסציפלינריים. פרמטרים אלו נבדלים מאלו של שדות תרבות אחרים וכך נוצר הגבול בין מה שתכנון ומה שאינו תכנון. אולם גבולות אלו חדירים, ורמת החדירות שלהם משתנה מתקופה לתקופה. הגבולות בין תכנון ותחומי ידע אחרים מיטשטשים כאשר סוגיות כלכליות, פונקציונליות, פוליטיות ואחרות מחייבות את הרחבתם והשתנותם של הכלים התכנוניים. כיום אנו עדים לתהליך חד-כווני של התמוססות לא מבוקרת של גבולות התכנון כפועל יוצא מהיגיון ההכלה של גישת הריבוי. השימוש בפרמטרים של התחומים החיצוניים בתוך שדה תכנון הריבוי הופכת את השיח התכנוני למפורק ואופנתי: טרנדים פופולריים בעלי עוצמה תרבותית רבה הנתמכים על ידי קבוצות כוח פוליטיות וכלכליות חודרים לתוך שדה התכנון באופן מידי, ללא השינויים הנדרשים להיטמעות טבעית. כוחות אלו אינם גורמים המשפיעים דיאלקטית על שדה התכנון, אלא משנים את מהותו ואת ההיגיון הפנימי שלו. תכנון הריבוי אינו פרוגרסיבי אלא קונפורמיסטי. הריבוי הוא מכשיר אידיאולוגי שכן יש ביכולתו להרדים את הכוחות הרדיקליים בחברה, להעמיד מצג של נורמליות מובנת מאליה ולבטל כל ניסיון לפרוץ את ההיגיון החברתי ההגמוני.

לעומת זאת, התכנון המאחד יכול לצאת מתוך תבניות קיימות ולהציע מסגרות חדשות. הוא מייצר מבנים מושגיים כדי לסדר בתוכן את המציאות, ואינו עוסק בשימור המבנים הקיימים אלא בערעורם. במבנה המחשבתי שלו, התכנון המאחד מאפשר פריצה רעיונית מתוך מצב הדברים הקיים והצעת חלופות המעמידות בספק את האמיתוֹת של התקופה ושל הסדר הקיים. התכנון המאחד אינו עוסק באירועים אלא במושגים, ברעיונות ובאוטופיות. לפיכך האיחוד הוא כלי בעל פוטנציאל להיות א-אידיאולוגי. הוא יכול להציע כלים תיאורטיים הנמצאים ביחסים דיאלקטיים עם האידיאולוגיה השלטת. התיאוריות שמייצר התכנון המאחד הן הקשר בין המבנה הכללי של החברה לבין שדה הארכיטקטורה והתכנון. התכנון המאחד מתאים את עצמו לסביבתו החברתית באמצעות ניסוח מבנים תיאורטיים ומימושם במרחב.

לסיכום, העולם שבו אנו חיים מכיל "יותר ויותר מידע, ופחות ופחות משמעות" (בודריאר, 1994). כיום, כאשר ההטרוגניות החברתית, התרבותית והפיזית של העיר הולכת ומתעצמת, ההלם שבו לוקים המתכננים (מהנדסים, אדריכלים, גיאוגרפים) בשל ההיפר-מורכבות מוביל למיזוגן של הדיסציפלינות התכנוניות בתוך ההגמוניה השלטונית. תחושת חוסר האונים, אשר נובעת מאי-היכולת לעכל את משתני העיר ולהתמודד עמם, והיעדר כלים להבניית דגמים מושגיים חדשים, משפיעים על המתכננים, אשר מגיבים למצבים מקומיים קיימים או לשגרת יומיום ואינם מסוגלים להציע פתרונות עקרוניים ויצירתיים לבעיות החברה העירונית.

כאשר האידיאי נחלש לטובת הפרגמטי, נשאר רק מצב של "ניהול מציאות". מכיוון שמצב זה נמצא בספֵרה האידיאולוגית, כלומר שימור ואישוש הסדר הקיים, הוא נטול משאבים תיאורטיים לביקורת עצמית ולהמצאה, אשר הנם הכרחיים לחתירה לעולם טוב יותר. כדי להתנער מתהליך ההתנוונות שבו הוא שרוי, על שדה התכנון להמיר את העיסוק בדברים ממשיים וקונקרטיים בהעמקה בחומרי הגלם שמהם הם עשויים, במושגים; כלומר, בחיזוק האוטונומיה של התכנון דרך כתיבתן של תיאוריות. על המתכננים להחליט אם התכנון הוא גם כלי להתקדמות ופיתוח או רק לניהול ותחזוק הקיים. לטענתי, קיים צורך אמיתי בתכנון אשר נותן מענה לסוגיות יומיומיות של ניהול חיי העיר, אך לא על חשבון פיתוחו של התכנון ככלי תיאורטי. לפיכך יש לחזק את ההפרדה בין שתי המשימות, פיתוח ויישום, ולכונן מוסדות תכנון שונים לכל משימה:

·         מוסדות תכנון אקדמיים המייצרים ידע תיאורטי תוך כדי חיפוש מסגרות מחשבתיות השואפות להתרחק ומאתגרות את הספרה האידיאולוגית.

·         מנגנוני יישום ומימוש של תיאוריות אלו השייכות לספרה האידיאולוגית.

אם שדה התכנון רוצה לשמור על יכולתו להשפיע באופן יסודי על סביבות האדם, אם למקצועות התכנון עתיד כגורם רלוונטי בקביעת סדר היום של ערים גדולות, בשיפור חייהם של בני אדם וקהילות במרחב העירוני, הרי שעליו להתנער מהקונפורמיזם הרעיוני שבו הוא שרוי, מהלם הריבוי, ולפתח אסטרטגיות תכנון המעזות לייצר עתיד בהתאמה למציאות המתהווה.

ביבליוגרפיה

וילנסקי, רחל ולו יון, יוברט, "התפתחות הגישות לתכנון מרחבי בישראל", תכנון סביבתי 33 (1985): 29-18.

גאורג זימל, "העיר הגדולה וחיי הנפש", (1903), בתוך: אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, תל אביב: רסלינג, 2004.

לוי שטראוס, החשיבה הפראית, תרגום: אליה גילדין, מרחביה ותל אביב: הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, 1987, עמ'' 33-32.

Agrest, Diana and Gandelsonas, Mario, "Semiotics and architecture: Ideological consumption or theoretical work", in: kate Nesbitt (ed.), Theorizing a new agenda for Architecture, New York Princeton architectural press, 1996.

Baudrillard, Jean, "The Implosion of Meaning in the Media", in: Simulacra and Simulation, Ann Arbor: University of Michigan Press, 1994.

Benjamin, Walter, "Reflections", New York, 1978.