יואב מאירי | אדריכלים

מתוך: תרבות אדריכלית (עורכות: ט.חתוקה ור. קלוש) ,הוצאת רסלינג , תל אביב, 2006

העיר היא המערך החברתי שמעורר ומעודד את החיכוך הבין אישי לכדי היווצרותה ופריחתה של תרבות. החוויה העירונית- של מוביליות ועירוב, חוסר יציבות ודיס הרמוניה - היא חיונית לשכפול ההזדמנויות והגירויים הפיזיים, הפסיכולוגיים והאינטלקטואליים של היחיד בהתמודדות עם השונה והזר. לכן העיר היא המגנט לחריג החברתי, למהגר, לזר לנווד; היא נותנת לזריה מחסה ובטחון ובתמורה מקבלת את ההטרוגניות הדרושה לפריחתה התרבותית. תפיסת העיר כמרחב פיסי השייך לתושביו ה"חוקיים" איננה מבינה עיר מהי.

תל אביב, ספטמבר 2003

אני עומד בצהריי יום קיץ מול מכולת מטען ברחוב וולפסון בשכונת נווה שאנן, בתל אביב. הרחוב שומם והמכולה נעולה ונטושה. אני מרים את המצלמה ומחפש זווית צילום כשממחסן הקירור מאחורי יוצא גבר כבן 50, המחסנאי (מ). 
מ'' (מחסנאי) : אתה מהעירייה? 
י'' (יואב) : לא. למה? 
מ '': אנשים כאן מתלוננים על המכולות האלו בכל השכונה. הן תופסות מקום חנייה ועושות בלגן. 
י'': איזה בלגן? 
מ'': הכושים ממלאים אותם בסחורה, לא פריירים אלה... 
י'': סחורה? 
מ'': תשמע טוב, בתוך המכולה הזאת הם שמים מכוניות ולוקחים אותן לאפריקה. 
י'': מכוניות ??? 
מ'': בטח, הם מנסרים את הגג שלהן ומעמיסים אותן אחת על השנייה. תאמין לי, כל המכולות האלו עמוסות במכוניות שהם מוכרים שמה בבית שלהם, לא רק מכוניות, טלוויזיות, מקררים....והם לא משלמים מסים. אתה מבין ? 

חזרתי למכולה מאוחר באותו לילה. פתחו אותה שלוש משפחות אפריקאיות שבאו להעמיס בה קופסאות קרטון גדולות המתפקעות מבגדים משומשים, רהיטים ישנים ומכשירי חשמל חלודים. הילדים עמדו בקצה הרחוב , מוכנים להתריע על בואם של שוטרי ההגירה, וההורים עבדו בשקט ובחשכה. את המכוניות המנוסרות לא ראיתי. 
כיצד יכולות להתרחש תופעות קיצוניות של רדיפה ושלילת זכויות אדם בסיסיות בעיר המרכזית בישראל, הנתפסת כמעוז הסובלנות והליברליות? איזה גבולות פסיכולוגיים-מוסריים-מרחביים קיימים בין העיר הלגיטימית לטריטוריה האנרכית של שכונת נווה שאנן ואיזו מציאות חברתית הם יוצרים ומשכפלים? גירוש העובדים הזרים הוא שיאו של תהליך כינון מוסר כפול, המבחין בין החברה הישראלית-יהודית לבין קהילות העובדים הזרים. התנהלותו החלקה והשקטה של הגירוש בנווה שאנן, מרחב הזרים, מעידה על יחסי הגומלין מורכבים בין מרחב למוסר. טקסט זה ינסה לעמוד על המנגנונים היוצרים את המוסר הכפול הקיים בחברה הישראלית כלפי מהגרי העבודה ואת היחסים בין קיומו של מוסר כפול זה בתודעה, לבין המרחב בו הוא מתקיים. 

בשנת 1989, לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, החליטה ממשלת ישראל להחליף את כוח העבודה הפלשתיני הזול במהגרי עבודה ממדינות העולם המתפתח. הסלמת הסכסוך היהודי-פלסטיני, על האירועים האלימים הכרוכים בו, העלתה על פני השטח את הקושי לקיים כלכלה מאוחדת וגבולות פתוחים בין שטחי הגדה לבין שטח מדינת ישראל. המשק הישראלי צמח בעקבות העלייה המסיבית ממדינות ברית המועצות לשעבר במהירות חסרת תקדים והיה צורך דחוף בידיים עובדות לבניין, תעשייה ושירותים. על פי חוק, מהגרי העבודה הגיעו לארץ חתומים על חוזי עבודה התחומים בזמן שהייה, מול קבלנים ומעסיקים ישראליים. עד מהרה התברר למהגרים כי החוזים אשר עליהם חתמו אינם מכובדים ע"י המעסיקים, משכורותיהם אינן משולמות, דרכוניהם נלקחים מהם ותנאי המחייה המוצעים להם אינם כפי שהובטחו. פועלים רבים עזבו את מקומות עבודתם, הפכו לעבריינים בעל כורחם והחלו לחפש עבודה ודיור בשוק החופשי. 

שכונת נווה שאנן בתל אביב ידועה יותר בשם "התחנה המרכזית" ונמצאת בדרום מזרחה של העיר, בין נחל האיילון ודרך העלייה (המשכו של רחוב אלנבי). השכונה הוקמה בשנות ה20 של המאה הקודמת בשטח השיפוט של יפו, ע"י קואופרטיב חקלאי יהודי, כניסיון ליצור צורת חיים אוטרקית למחצה המשלבת בין עירוניות לעבודת כפיים חקלאית. <1> משנות ה-30 והלאה, לאחר בנייתה של התחנה המרכזית הישנה בליבה של השכונה והתפוררות המרקם החברתי של הקהילה המקומית, השכונה היוותה מרחב מעבר לאוכלוסיות שוליים עירוניות. ככלל ניתן לומר כי מצבה של השכונה השתנה ביחס ישר לצפיפות אכלוסה. בתקופות של התדלדלות האוכלוסייה (שנות ה-50: יציאת מעמד הפועלים הישראלי לפריפריה בעקבות המפעלים המתרחקים מהעיר, שנות ה-80: יציאת העולים מרוסיה שהתיישבו בשכונה בתקופת עליית שנות ה-70) מרחב השכונה הנטוש הופך למוקד משיכה לפעילות עבריינית, פסולת ועזובה. בתחילת שנות ה-90 היה מצבה החברתי והפיסי של שכונת נווה שאנן בשפל חסר תקדים. פתיחת התחנה המרכזית החדשה בלב השכונה, בנוסף להמשך פעילותה של התחנה הישנה, התדרדרותם הפיסית של בנייניה ותשתיותיה וכפועל יוצא עזיבת תושבים מסיבית, יצרו ריק עירוני ותנאים של אי יציבות חברתית. <2>

הריק העירוני, כמרחב לא מוסדר אשר העניין והשליטה של הממסד בו רופפים, משך את אוכלוסיות המהגרים הנודדות (השוהות באופן בלתי חוקי בארץ) ובמהירות נוצר בעיר מתחם חדש: מתחם העובדים הזרים. בעיות הקליטה וההשתלבות של מהגרי העבודה בחברה הישראלית בנוסף ליחס הניצול והזלזול שלו הם זכו תרמו להתבדלותם של אלו בתוך השכונה , שהפכה לעיר מקלט אמיתית. אוכלוסיית השכונה הוכפלה בסופי שבוע על ידי עובדים שבאו לבלות את חופשת סוף השבוע במקום בטוח וידידותי. <3> המתחם שנוצר היה הטרוגני: לצדם של תושבים וותיקים אשר לא הצליחו לברוח מהשכונה ותחלואיה, ולצדם של סוחרים אשר התמורות שחלו בשכונה לא השפיעו על עסקיהם, התפתחו צורות מגורים, פנאי, תרבות ומסחר חדשות. בנייני מגורים טיפוסיים לעיר שנבנו למעמד הביניים התל אביבי של שנות ה-30 וה-40 חולקו על ידי יזמים זריזים לדירות קטנטנות כדי להעצים רווחים, בהתאם לדרישות השוק החדש. החצרות האחוריות נסגרו וגגות הבניינים הושמשו כדי לאפשר בנייה פיראטית של עוד ועוד יחידות דיור, עד כי לעיתים נדמה היה כי המערך המודרניסטי במקור של השכונה הפך לקסבה צפופה. למסחר הקיים ולתרבות הפנאי בשכונה נוספו ענפים חדשים, כחלק מתגובת השוק ללקוחות החדשים: סוכנויות תקשורת, סוכנויות תווך ועבודה, מחסני מזון אתני, בתי בושת, ברים ומועדוני ריקודים, מועדוני הימורים (קלפים ,מכונות וכו''), אולמות אירועים, מספרות, מסעדות. 
חיי התרבות של הקהילות הזרות השונות הטביעו את חותמם על המרחב הציבורי דרך מוסדות קהילתיים כגון כנסיות, פעוטונים וגני ילדים מאולתרים, תחרויות ספורט במגרשים נטושים. שפע השפות, המלבושים, המאכלים, הריחות והמנהגים הגדירו את אופיו האקלקטי של ההווי החדש של השכונה. התהוותה החברתית הספונטאנית של השכונה היתה זרה למציאות הישראלית: סביבות המגורים נתפסו במשך שנות הקמת המדינה כמרחבי מיזוג גלויות, אתרים מבוקרים חברתית המשתתפים בעל כורחם ביצירת לאום וזהות קולקטיבית חדשה. הספקה עצמית של מוסדות ציבור בקהילות שונות כפי שהתרחש בשכונה הדרומית חתרה תחת סמכותה העליונה של המדינה ושל הממלכתיות. 
בשכונת נווה שאנן נוצר מארג חברתי ייחודי שבו קהילות רבות ושונות מתקיימות זו לצד זו בהרמוניה יחסית בהווה, אך עם עתיד מעורפל, הנובע בעיקר מחולשתן הפוליטית-חברתית ומיחסו החשדן של הרוב הישראלי. למרות מספרם הרב של מהגרי העבודה והעובדה כי רבים מהם הקימו בישראל משפחות והולידו ילדים, עברו שנים עד שקבוצת אוכלוסייה זו נכנסה לתוך השיח הציבורי בישראל. ככלל, קיומם של מהגרי העבודה הודחק בתודעה החברתית בישראל, במקביל להדחקתם מהמרחב הציבורי. בעניין זה, מקרה שכונת נווה שאנן הוא היוצא מן הכלל. הנראות הבולטת של מהגרי העבודה במרחב הציבורי בנווה שאנן עמדה בסתירה מוחלטת לשקיפותם הפיסית בכל שאר הארץ. אך נוכחות פיסית זו לא לוותה בנראות חברתית כוללת בעיר ובשיח העירוני. חברת הזרים בשכונה נותרה נוכחת-נפקדת ביחס לתל אביב: נוכחת פיזית ונפקדת תודעתית. 

מצב זה של שקיפות חברתית מתמשכת הוא קרקע פורייה לפחדים מהשונה ומהזר. הבניית הזהות של קבוצות חברתיות , בישראל ובכלל, מושתתת על הפרדה של העצמי מהאחר. דמוניזציה של האחר תורמת להבניית העצמי ביחס אליו. אך כדי שתהליך הזרה זה יתרחש בממד הקולקטיבי ולא רק בתודעה האישית ויתרום לכינונה של חברה, יש להגדיר את מושא ההדרה בקטגוריות ברורות. המנגנונים התרבותיים ליצירת קטגוריות לזר ולשונה הם המיתוסים והסטריאוטיפים. הפחד מפני קבוצות שוליים בעיר בא לידי ביטוי בנרטיבים מיתיים המציגים קבוצות אלו כאיום לערכים בסיסיים של חברת הרוב. אם בימי הביניים ערכים אלו היו דתיים בעיקרם, בחברה המודרנית החילונית ערכים אלו מגולמים במשפחה, בבית ובלאום. <4> התגובות המעשיות לפחדים אלו כוללות דרישה מהשלטון ליתר פיקוח על המיעוט המאיים, באמצעות החוק (חקיקת חוקים המגינים על ערכי הרוב) ובמרחב (תיחום המיעוט במרחבים מוגדרים). כך, השיח החברתי על הזר מאחה את הממד התרבותי עם הממד המרחבי עד כי אין משמעות לאחד ללא השני. הגבולות שהרוב מציב כדי להגדיר את עצמו מול הזר הם לכן חברתיים-מרחביים כמקשה אחת, ללא יכולת הבחנה בין השניים. יתרה מזאת ,בתודעה של הסובייקט ההגמוני מתאחדים הזר עצמו ומרחב מחייתו והופכים לישות סמלית אחת. כניסתם של חברות מהגרי העבודה לשיח הציבורי בישראל התרחשה באמצע שנות ה-90 דרך הפריסמה של הדרה מתוך הפחד הקמאי מהזר. את הטענה כי גורם הפחד היה התחרות על מקורות תעסוקה ניתן לפסול על הסף: העובדים הזרים נכנסו למקומותיהם של הפלסטינים בעבודות שהרוב היהודי נטש מזמן. 

נווה שאנן הספיקה בשנים מועטות להסתמן כמרחב הזרים המובהק בישראל ולמרות שהמציאות הדמוגרפית הסטטיסטית הציגה תמונה חברתית המורכבת מזרים, מקומיים, סוחרים ועוברי אורח ולמרות שלשכונה היה חלק תפקודי חשוב לעיר כולה, נוצר בתודעת הציבור האיחוד הסמלי בין השכונה לבין אוכלוסיית הזרים. אגדות אורבניות צמחו באמצעות העיתונות המקומית (כבדרך אגב ולרוב כבדיחה), בשיחות סלון ובבתי הכנסת: על תאילנדים אוכלי כלבים וחתולים, כושים המפתים נשים יהודיות ורומנים גנבי אופניים. ההתייחסות של הרוב היהודי לסטיות חברתיות אלו בהקשר של חברות הזרים הייתה כ-"טבעיות להם " ושייכות למערך קודים מוסריים אחרים ושונים מהמקובל בתרבותם הם. מכיוון שהשכונה נתפשה כמרחב הזרים וזוהתה עמם ומכוון שהזרים, על מוסריותם השונה והמפוקפקת לכאורה, נתפשו כאיום על הערכים הבסיסיים של החברה הישראלית, השכונה סומנה בתודעה הקולקטיבית של הישראלים כמרחב א-מוסרי, מרחב של סדום ואמורה, מקומו ה"טבעי" של הסוטה ,המושחת והמשחית, של הרוע. מכלול ההרשאות והאיסורים הנורמטיביים של החברה הישראלית המבדילים בין טוב לרע, בין מותר לאסור אינן חלות על מרחב השכונה. מציאות מדומיינת זו של בועה א-מוסרית שוכפלה במהירות: שכונת נווה שאנן הופיעה באמצעי התקשורת ההמוניים כמעט בלעדית בהקשר לעוני, אלימות ועבריינות, למרות שהסטטיסטיקות בשנות ה-90 לא הצביעו על הבדלים כמותיים בין רמת הפשיעה בשכונה ובשאר העיר ומצבם הכלכלי של מהגרי העבודה היה טוב יותר ממצבם של רבים מתושביהם הישראליים של שכונות דרומיות אחרות כגון שפירא, התקווה, הארגזים ועזרא. אפילו כאשר התרחשו פיגועי התופת בתחנה המרכזית בשנים 2001-2002 הסיקור העיתונאי התמקד במצבם החוקי של תושבי השכונה ובעוניים. השכונה תוארה כמקום של פשע ובעקביות נטוו סביבה גבולות פסיכולוגיים בלתי נראים, המפרידים בין העיר "המהוגנת" למרחב השכונה "הסוטה". מטבעם של תהליכים אלו של קביעת זהות מרחבית ע"י מניפולציות סמליות על התודעה הקולקטיבית, שהם מגשימים את נבואותיהם. כאשר מקום בעיר מסומן כמשכנו של האי-סדר והא-נורמטיבי, ההתייחסות הייחודית למקום זה על ידי הרשויות והתושבים מממשים ומעצימים מציאות זו: נהגי מוניות החלו מרימים גבה כאשר התבקשו להגיע לרחובות השכונה, הורים הזהירו את ילדיהם לבל יעברו בתוכה. התגובה המקובלת על הודעה בדבר מגורים של יהודי בשכונה (גם מחברי מועצת העיר) כיום היא, מה, גרים שם אנשים ? הכוונה היא כמובן לא לאנשים במובן הכללי, השכונה מאוכלסת בצפיפות וזה ידוע, אלה ל אנשים במובן התרבותי, המוסרי. 

לכן, כאשר במקביל לגירוש הזרים חודרים גורמי פשע אמיתיים לשכונה, המשטרה מעלימה עין ואינה עושה דבר כדי להגן על תושביה. לכן כאשר נרקומנים גוססים ברחובות השכונה בעקבות גרושם ממרחבים א-מוסריים אחרים (לוד למשל) זה מתקבל בהבנה: שכונת הזרים זו "סביבתם הטבעית" של צרכני הסמים (כפי שאמר חבר מועצת העיר תל אביב בישיבת הוועדה לשימוש מקרקעין). <5> לכן כאשר מגרשים באלימות משפחות של מהגרים ומכולות מטען עומדות ברחובות השכונה, מסמנות את המרחב הסוטה ומסומנות על ידו, מעידות על הברוטאליות וחוסר החמלה של השלטון, אין תגובה אזרחית כלשהי, רק התעלמות שגרתית. הרי זו שכונת נווה שאנן, כאן מותר, כאן זה בסדר, כאן זה לא אנחנו. 

1. יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב, תל אביב, רמות, אוניברסיטת תל אביב, 2001.

2. יואב מאירי ושולה קשת, פליטים בלב העיר, פנים 26 (2003): 47-53.

3. יצחק שנל, התגבשות מרחב של עובדים זרים בדרום תל אביב, אופקים בגיאוגרפיה 52 ( 2000): 109-128.

4. David Sibley, Geographies of Exclusion:Society and Difference in the West, London, Routledge, 1995

5. פרוטוקול ישיבת הועדה לשימוש מקרקעין בעריית תל אביב, ישיבה מספר 17, 17.10.04