פינות של אופטימיות בתחנה המרכזית בת"א
פרויקט חדש הופך חללים אבודים במבנה למעונות יום לילדי הקהילה הזרה. על רקע פרצי האלימות באזור, האופטימיות של מתכנני המיזם היא הכרחית
אסתר זנדברג
10.5.12
"אנו מעוניינים להשמיש ‘חללים אבודים'''' הכלואים בתחנה המרכזית החדשה לשירות התושבים החיים בדרום תל אביב, ולשם כך אנחנו מאתרים את החללים ומתאימים פרוגרמות הנחוצות לקהילה לתנאים הספציפיים", אומר האדריכל יואב מאירי, המתכנן והמעצב של גן ומעון יום חדש לילדי הקהילה הזרה בדרום העיר, שנפתח לאחרונה בשטח התחנה. "אנו מאמינים בתהליך אטי, מושכל וקפדני העשוי למצוא את הערך המוסף של בניין התחנה המרכזית כחלק מהמרחב החברתי של העיר", מוסיף מאירי באופטימיות ללא תקנה, מאותו סוג המאפשר עשייה ופעילות במקום התגובה השכיחה של התכנסות לתוך אוזלת יד משתקת.
אירוניה של הגורל או אולי צדק פואטי: התחנה שהמיטה הרס על אזור עירוני שלם, על המרקם העירוני והאנושי, מכפרת היום ולו במעט על העוול שהיא עצמה גרמה בקורת גג שהיא מעניקה למפעל ההומניטרי, של פרויקט יוניטף לגנים, מעונות יום ומועדוניות מיסודה של הקרן למעורבות חברתית, הראוי לכל הערכה. הן בדאגה המיידית לילדי הגן ובפתרון "הקטן" שהיא ממציאה להם מבלי להמתין לפתרון "הגדול" של החלטות ממשלתיות, והן בדאגה לאיכותו של הפתרון, בתכנון ובעיצוב ללא פשרות המעניקים לחלל האבוד ממד אנושי, מקלט לרגע, הומניזציה של החלל.
"האתגר הגדול והמורכב ביותר שלנו הוא איך מייצרים תנאים סבירים בתנאים בלתי אפשריים", אומרת עפרה פז, מנהלת פרויקט יוניטף שיזם את הקמת הגן. החלל האבוד המאכלס את הגן ממוקם בקומה הרביעית בתחנה. הדרך אליו עוברת דרך כל מוראות השכונה והתחנה. מול דלת הכניסה לגן פועלת מרפאה למחלות מין, מעליו שתי קומות של רציפי אוטובוסים המרעידים את החלל עם כל אוטובוס שחולף, ומתחתיו קומת הבזאר המסחרי שגם הפוטוגניות שלה והקסם הרב-תרבותי הרומנטי שנקשר בה לא מכפרים על החטא הקדמון של התחנה.
מאירי רואה בקירבה הזאת שבין הגן לבין המרפאה לבין התחבורה לבין חנויות הבזאר בקומה שלוש "המשך של עירוב השימושים הקיים בשכונה ואף העצמתו", וצריך הרבה יותר מאשר אופטימיות לראות כך את פני הדברים. הגן שמעבר לדלת הכניסה הוא אור בקצה המנהרה פשוטו כמשמעו. הוא מאורגן ומרוהט כהלכה ואסתטי בכל קנה מידה ובלי הנחות. אילוצים כמו חלל מאורך או תקרה דולפת נהפכו ליתרון. חדרי הגן מרווחים, בהירים ומוארים להפליא. גורם עיקרי לבחירה ב"חלל האבוד" הזה היו החלונות הרחבים, במקורם חלק ממבנה התחנה עצמו, המכניסים שפע אור טבעי. אפילו רמפות נראות דרכם לרגע כנוף עירוני לגיטימי.
פרויקט יוניטף של הקרן למעורבות חברתית על שם יהודה טריביטש נפתח ב-2005 ומפעיל גנים, מעונות יום ומועדוניות בשכונות דרום העיר. מספרם של הילדים מוערך בכ-3,000, מגיל לידה עד גיל שש, של מהגרי עבודה ופליטים. בנוסף לתחנה המרכזית פועלים גנים גם בשכונת התקוה, שכונת שפירא ואזור שוק הכרמל. בתחנה המרכזית ממוקמים שני גנים שבהם כ-100 ילדים, גן ותיק לפעוטות - שמיועד לשיקום ולתכנון מחדש - והגן החדש לילדים עד גיל גני העירייה.
לפרויקט שותפים ארגון מסיל"ה, קרן תל אביב ועיריית תל אביב ששוכרת בעבורם את השטחים, והחברה לניהול התחנה המרכזית המעניקה סיוע.
הציוד הנחוץ לגן מגיע מתרומות של קרנות וגופים פרטים (להתקשרות - unitaf@gmail.com). את הגנים והמעונות מנהלות גננות ומטפלות מהקהילה הזרה, שקודם לכן היו בעלות מסגרות שמרטפות פיראטיות בתנאים בלתי הולמים שלעתים הגיעו לסיכון פיסי. יוניטף מעסיק את הגננות על פי חוזה המחייב אותן לשמירה על סטנדרטים ראויים לטיפול בילדים, כפי שמסבירה פז. התכנון והעיצוב של הגן החדש מאפשרים ותומכים.
מאחר שהילדים שוהים במסגרת הגן במשך שעות ארוכות, מ-7:00 בבוקר ועד 18:30, לצוות העובדות מצטרפים גם בני שירות לאומי ומתנדבים המגיעים לגן באופן קבוע. חלקם בעלי רקע מקצועי בתחום החינוך, ואחרים "מגיעים עם הרבה רצון טוב ואהבה שהילדים זקוקים לה מאוד", אומרת פז, שמזכירה עם זאת שהתמונה רחוקה מלהיות ורודה. חלק מהילדים ומשפחותיהם מאוימים בגירוש וחיים בארעיות וחשש מתמידים, תחת אלימות וקונפליקט ללא מוצא.
המשימה הבאה שיוניטף מכוון אליה היא "חצר בבית" - הקמתה של גינת משחקים בתוככי בניין התחנה, מעין "חוץ מלאכותי" כתחליף ל"חוץ אמיתי" שאינו בנמצא באזור, במיוחד לילדים קטנים. האתר שנבחר למשימה הוא חלל גבוה ורחב ידיים בשטח התחנה, ש"יהווה מקום למשחק, יצירה, שוטטות והתפרקות לילדי הגנים", אומר מאירי, המתכנן ליוניטף גם את "חצר בבית", מעין תמונת ראי לפרויקט אדריכלי-חברתי קודם שלו, הספרייה הציבורית הפתוחה בגן לוינסקי הסמוך.
החלל המיועד ל"חצר בבית" הוא עדיין חור שחור שנדמה שמעולם לא היה לו ולא היה יכול להיות לו שימוש אנושי כלשהו. על פי התכנון וההדמיות הוא עתיד להיות גן עדן צבעוני זוהר ובו ג''''ימבורי, ארגז חול, בריכות מים, מגדלי טיפוס ומגלשות, בריכות מים ודשא מלאכותי בירוק עז - הכל מתחת לתקרה צבועה בכחול שמים "ליצירת אשליה וחופש", כדבריו של מאירי. בשביל כל אלה - ועל רקע פרצי האלימות המתמשכים כנגד קהילת הזרים בתל אביב וארגוני הסיוע והעדר פתרון ממלכתי - באמת צריך מלאי בלתי נדלה של אופטימיות.